שְׁמוֹת כ״ב · ט״ו

וכי יפתה. מְדַבֵּר עַל לִבָּהּ עַד שֶׁשּׁוֹמַעַת לוֹ, וְכֵן תַּרְגּוּמוֹ וַאֲרֵי יְשַׁדֵּל, שִׁדּוּל בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי כְּפִתּוּי בִּלְשׁוֹן עִבְרִי:

מהר ימהרנה. יִפְסֹק לָהּ מֹהַר כְּמִשְׁפַּט אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ - שֶׁכּוֹתֵב לָהּ כְּתֻבָּה וְיִשָּׂאֶנָּה (מכילתא):

וַאֲרֵי יְשַׁדֵל גְבַר בְּתֻלְתָּא דִּי לָא מְאַרְסָא וְיִשְׁכּוּב עִמַהּ קַיָמָא יְקַיְמִנַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:

אשר לא ארשה. כי המאורשה אעפ"י שלא נבעלה נקראת אשת רעהו:

מהר ימהרנה. כמו מוהר בענין קשור כמו אחר מהרו (תה' טז ד) כי גזרת מהרה לא תמצא בפעלים רק מהבנין הדגוש בכל המקרא:

אשר לא ארשה - שאם ארשה חייב סקילה, כדכתיב במשנה תורה.

מהר ימהרנה - כמוהר הבתולות. חמשים כסף באונס את הבתולה ונתן לאבי הנערה חמשים כסף. והוא הדין למפתה.

וכי יפתה איש לאחר שהשלים לדבר על גנבת ממון התחיל לדבר על גנבת הלב הוא המפתה.

אשר לא ארשה הא אם אורסה חייב סקילה.

מהר ימהרנה לו בעל כרחו כדי שלא יכלימנה איש אחר אם יקחנה ויזכור לה גנותה והיא היתה נערה ולא ידעה להשמר מפתוי אלא שיכול להוציאה בגט מאחר שנתרצית לו.