שְׁמוֹת כ׳ · ח׳

זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ׃

במילים פשוטות

הדיבר הרביעי: ״זכור את יום השבת לקדשו״. רש״י מבאר ״זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו״, ומביא דוגמאות נוספות לשני עניינים שנאמרו בדיבור אחד, כמו ״מחלליה מות יומת״ ו״ביום השבת שני כבשים״. אבן עזרא מבאר שטעם ״לקדשו״ הוא הכתוב ״ששת ימים תעבוד״, ושה׳ קידש את יום השבת וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים, ולכן כתוב ״ברך ה׳״. הדיבר מצווה לזכור את יום השבת ולקדשו. ההבחנה שרש״י מביא, ש״זכור״ (כאן) ו״שמור״ (במשנה תורה) נאמרו בדיבור אחד, מלמדת על אחדות מצוות השבת - זכירתה בפה וקדושתה מזה, ושמירתה ממלאכה מזה. השבת היא יום מקודש שבו זוכה האדם לתוספת רוחנית מיוחדת.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

זכור. זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְכֵן מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות ל"א), וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים (במדבר כ"ח); וְכֵן לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ (דברים כ"ב); וְכֵן עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ (ויקרא י"ח), יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ"ה); הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהילים ס"ב): זכור. לְשׁוֹן פָּעוֹל הוּא, כְּמוֹ אָכוֹל וְשָׁתוֹ (ישעיהו כ"ב), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל ב ג'), וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: תְּנוּ לֵב לִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵפֶץ יָפֶה תְּהֵא מַזְמִינוֹ לְשַׁבָּת (מכילתא):

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

הֲוֵי דְכִיר יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא לְקַדָשׁוּתֵהּ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

זכור. טעם לקדשו, הוא הכתוב ששת ימים תעבוד (פ' ט), וככה פי' ויקדשהו, שהשם שבת בו מכל מלאכתו, וטעם להיות דבק עם ברך ה' כאשר הוא כתוב בפ' ויכלו כי השם קדש זה היום וזימנו לקבל הנפשות תוספת חכמה יותר מכל הימים על כן כתוב ברך ה', וכבר פירשתי זה במזמור ליום השבת, ראינו כי שנת השמיטה דומה לשבת כי גם היא שביעית בשנים, וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד האנשים והנשים והטף, ואמר הטעם "למען ישמעו ולמען ילמדו וגו' ושמרו" (דבר' לא יב) והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו וככה כתוב "כי שמחתני ה' בפעלך" (תה' צב ה), כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נח יג) ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים, כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"א ד כג), וכבר הזכרתי כי טעם כל עושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית רק איננו מכחש השם הנכבד, והנה אין ספק כי מלת אתה כוללת כל מי שהוא בן מצוה על כן טעם בנך ובתך הקטנים שביתתן עליך ואתה חייב לשמרם שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשותו, וככה ועבדך ואמתך, שהוא ברשותך אתה חייב שתשמרהו ולא תניחהו שיעבוד לאחר, ואם לאו, אתה עובר על מצות לא תעשה, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דבר' ה) כאשר פירש משה אדוננו על הדרך שהזכרתי, ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים, על כן נכתב בשנייה הגר וככה בעריות ועל זה התנאי ידור שישמור העריות, וככה באכילת הדם, וראינו בירמיהו שהחמיר במצות שבת, ואמר מפורש אף על פי שנגזרה גזרה על ירושלים שתחרב, אם ישוב ישראל לשמור השבת כאשר צוו, לא יגלו ממקומם, ויעמדו בירושלים כסאות מלכות בית דוד:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

זכור את יום השבת - כל זכירה הכונה על ימים שעברו, כמו: זכור ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים. זכור את היום הזה. לעולם כי לשעבר ביום הזה יצאתם ממצרים. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר. זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. אף כאן זכור את יום השבת - של ששת ימי בראשית, כמו שמפרש והולך כי ששת ימים עשה ה' וגו' - כמ"ש כאן. ולפיכך נכתב כאן זכור, כדי לקדשו להיות שובת ממלאכה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֱיֵה תָּמִיד זוֹכֵר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת בַּעֲסָקֶיךָ בִּימֵי הַמַּעֲשֶׂה, כְּמוֹ "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" (דברים כה:יז), "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז:א).

לְקַדְּשׁוֹ. וְזֶה תַּעֲשֶׂה כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְקַדְּשׁוֹ. הִזְהִיר שֶׁיְּסַדֵּר הָאָדָם עֲסָקָיו בִּימֵי הַמַּעֲשֶׂה, בְּאֹפֶן שֶׁיּוּכַל לְהָסִיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

זכור את יום השבת כיון שנותן טעם לזכירתו של שבת יותר משאר דברות כדכתיב כי ששת ימים וגו׳‎ לפי שכל הדברות חייב אדם לשמרם משקול הדעת לבד משבת, נופל בו דבור שאין לשון זכירה משמש להבא אלא לשעבר. ובמשנה תורה שנותן טעם לשמירת שבת למען ינוח וגו׳‎ נופל בו לשון שמירה. ד״‎א זכור את יום השבת שנתתי לך במרה לפיכך נופל בו לשון זכירה ד״‎א זכור את יום השבת בכל יום זכרהו אי זה יום הוא מהשבוע שנצטוית לקדשו וכל זה בשביל שתשמור את יום השביעי, ולשון הזכירה כולל גם השמירה שהרי כשנאמר זכור הבינו כל השומעים כי פירושו כמו שמור וכאילו נאמרו בבת אחת. כאן פירש״‎י זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכו'. וא״‎ת היכי דמי זכור ושמור למחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים. אלא י״‎ל זכור היינו מצות עשה ושמור היינו מצות לא תעשה כמו ששנו רבותינו בכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ובא לומר שנשים חייבות בקדוש היום דבר תורה, שכל שישנו בשמור ישנו בזכור.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. לְפִי שֶׁהִזְהִיר עַל קַבָּלַת עוֹל מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְסָמַךְ לוֹ עִנְיַן אִסּוּר הַשְּׁבוּעָה, כִּי כָל זֶה מֵעִנְיַן קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, סָמַךְ לָהֶם זְכִירַת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁבְּכָל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ יִזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. כִּי מִטַּעַם זֶה אָמְרוּ בַּמְּכִילְתָא שֶׁלֹּא תְּהֵא מוֹנֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁשְּׁאָר הָאֻמּוֹת מוֹנִין, אֶלָּא תְּהֵא מוֹנֶה לְשֵׁם שַׁבָּת: רִאשׁוֹן בְּשַׁבָּת, שֵׁנִי בְּשַׁבָּת. וְעַל יְדֵי זֶה תִּזְכֹּר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, וּזְכִירָה זוֹ מוֹעֶלֶת לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״לְקַדְּשׁוֹ״, כִּי לֹא אָמַר ״קַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״, כִּי כְּבָר הוּא מְקֻדָּשׁ וְעוֹמֵד, אֶלָּא ״לְקַדְּשׁוֹ״ שָׁב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהִזְכִּיר לְמַעְלָה בְּ״לֹא תִשָּׂא״. כִּי עַל יְדֵי הַשְּׁבוּעָה הוּא מְחַלֵּל אֶת הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ויקרא יט יב) ״וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשֶּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ״. וּלְעֻמַּת זֶה, זְכִירַת יוֹם הַשַּׁבָּת מוֹעֶלֶת לְךָ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל יְדֵי שֶׁתִּזְכֹּר כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה׳ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כו ד) ״כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים״. וְעַל יְדֵי זְכִירָה זוֹ תֵּדַע לִנְהֹג קְדֻשָּׁה בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, בְּזָכְרְךָ כִּי בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ נִבְרְאוּ כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְאִם כֵּן וַדַּאי כֻּלָּם תְּלוּיִין בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ.

וְתֵדַע וְתַשְׂכִּיל מַה שֶּׁכָּתְבוּ הַמְקֻבָּלִים, שֶׁשְּׁבוּעָה נִגְזָר מִן לְשׁוֹן שִׁבְעָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי פָּרָשָׁה זוֹ וּבְפָרָשַׁת וַיֵּרָא בַּפָּסוּק ״עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם בְּאֵר שָׁבַע כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ שְׁנֵיהֶם״ (בראשית כא:לא). וְזֶה כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא כָּל הַנִּמְצָאִים וְהִגְבִּילָם בְּשִׁשָּׁה קְצָווֹת, וְהַשֵּׁם הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ הוּא הַשְּׁבִיעִי הָרוֹכֵב עַל כֻּלָּם. וְהַנִּשְׁבָּע הוּא נוֹגֵעַ בַּשְּׁבִיעִי, דְּהַיְנוּ בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהַשַּׁבָּת מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי, עַל כֵּן רָאוּי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַשְּׁבִיעִי מִן יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ עִנְיָן זֶה כִּי בָּרוּר הוּא. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים הָרְמוּזִים בְּמִסְפַּר שְׁבִיעִי, כָּךְ אֵין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְלָאכָה בְּיוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן כָּל שְׁבִיעִי קֹדֶשׁ לַה׳, הֵן בַּיָּמִים הֵן בַּשְּׁמִטָּה הֵן בַּיּוֹבֵל.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ שֶׁיִּזְכְּרֵהוּ מִיּוֹם רִאשׁוֹן, וְלָזֶה הִקְדִּים הַמְּאֻחָר, כִּי מִן הָרָאוּי הָיָה לְהַקְדִּים לוֹמַר ״שֵׁשֶׁת יָמִים״ וְגוֹ׳ וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר ״זָכוֹר״, אֶלָּא נִתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁהַזְּכִירָה תִּהְיֶה מִיּוֹם רִאשׁוֹן, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא) שֶׁכָּל יוֹם יֹאמַר ״הַיּוֹם יוֹם א׳ בַּשַּׁבָּת״ וְכוּ׳, פֵּרוּשׁ וּבָזֶה יְקַדְּשׁוֹ וְלֹא יִטְעֶה בּוֹ.

גַּם יִרְצֶה לְקַדְּשׁוֹ לְשׁוֹן הַזְמָנָה, עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ביצה טז,א) מֵחַד בְּשַׁבָּא לְשַׁבָּא.

גַּם יִרְצֶה עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מדרש תהלים צב) כִּי יוֹם שִׁשִּׁי שֶׁבּוֹ נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְחָטָא וְיָצָא חַיָּב בְּדִינוֹ, בָּא יוֹם שַׁבָּת וְנַעֲשָׂה סָנֵגוֹר לָאָדָם לִפְנֵי ה׳ וְאָמַר: ״רִבּוֹן הָעוֹלָם, לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם וְכִי אֲנִי מַתְחִיל״ וְכוּ׳, וְנִצּוֹל אָדָם. וּכְשֶׁרָאָה אָדָם כֹּחָהּ שֶׁל שַׁבָּת הִתְחִיל לְשׁוֹרֵר ״מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת״. לָזֶה אָמַר ה׳ זָכוֹר, פֵּרוּשׁ, שֶׁיִּזְכּוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר בְּאֶמְצָעוּתוֹ נִתְקַיֵּם אָדָם וְיוֹצְאֵי חֲלָצָיו, וְרָאוּי לְהַחְשִׁיבוֹ כִּי הוּא דָּבָר הַמַּעֲמִיד לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל וִיקַדְּשׁוֹ. וְתִמְצָא כִּי מִי שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס בְּיוֹם אֶחָד יִהְיֶה הַיּוֹם הַהוּא מְכֻבָּד וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו תָּמִיד מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְזֶה יוֹתֵר עַל בְּחִינָה זוֹ שֶׁהַשַּׁבָּת עַצְמוֹ הוּא הַמַּצִּיל, וְלָזֶה אָמַר זָכוֹר לֶהֱיוֹת הַדָּבָר רָחוֹק מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.

עוֹד יִרְצֶה עַל זֶה הַדֶּרֶךְ זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, פֵּרוּשׁ הַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל שַׁבָּת, וְהַטַּעַם לְקַדְּשׁוֹ, כִּי כְּשֶׁאַתָּה מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל שַׁבָּת בְּיוֹם זֶה בָּזֶה אַתָּה מְקַדְּשׁוֹ. וְזֶה הוּא שִׁעוּר הַכָּתוּב זָכוֹר אֶת יוֹם, וּמַה יִזְכּוֹר? שַׁבָּת. וְטַעַם לְקַדְּשׁוֹ, כִּי שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שַׁבָּת כְּמַאֲמַר רַשְׁבִּ״י (זהר ח״ב פח:), וְאַחַר כָּךְ בֵּאֵר הַכָּתוּב מַה יּוֹם מִיָּמִים וְאָמַר שֵׁשֶׁת יָמִים וְגוֹ׳ כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים וְגוֹ׳, הָא לָמַדְתָּ כִּי עַל יוֹם ז׳ שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית הוּא אוֹמֵר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל