לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהֹוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ {פ}

לשוא. חִנָּם, לַהֶבֶל, וְאֵיזֶהוּ שְׁבוּעַת שָׁוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ - עַל עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב (שבועות כ"ט):

לָא תֵימֵי יָת שְׁמָא דַיְיָ אֱלָהָךְ לְמַגָנָא אֲרֵי לָא יִזַכֵּי יְיָ יָת דִיֵימֵי בִשְׁמֵהּ לְשִׁקְרָא:

לא תשא את שם ה' אלהיך. שֵׁם הוא כמו זֵכֶר והוא מושך להיות סימן לנקרא רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה רק השם הוא נשוא בפה וכן מצאנו שאמר דוד "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תה' טז ד) והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם, ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא, א"כ למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא, והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה ושם היה פנחס הכהן ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף, וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה, וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט טו), וכאשר נהרגו בית הדמים אז ויעתר ה' לארץ (ש"ב כא יד) ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה' (מ"א ב מב) והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם ולא עונש מפורש רק בע"ג ובנשיאות השם לשוא, ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה, ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו, כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד, ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר, וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע, ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות, ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו, ואני אַראה שגעונם, כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם, והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו:

לא תשא וגו' - כל זה מכבודו של הקב"ה וגם שמירת שבת שאחריו. וגם כיבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד של מקום, כדכתיב: כבד את ה' מהונך.

לֹא תִשָּׂא. בִּשְׁבוּעַת הָאָלָה, עַל דֶּרֶךְ "וְנָשָׂא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ" (מלכים א ח:לא).

לַשָּׁוְא. לַשֶּׁקֶר, כִּי אֵין סָפֵק שֶׁתָּחוּל בְּאֹפֶן זֶה אָלַת הַשְּׁבוּעָה עַל הַנִּשְׁבָּע.

כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. לְהֶבֶל וּבִלְתִּי צֹרֶךְ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁיִּשָּׁבַע עַל הָאֱמֶת, לֹא יְנַקֶּה ה' אוֹתוֹ מֵאָלַת הַשְּׁבוּעָה, כָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁיִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר. כִּי אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁיִּשָּׂא הָאָדָם אֶת שְׁמוֹ, זוּלָתִי לְקַיֵּם אֵיזֶה אֱמֶת אֲשֶׁר לֹא יְקֻיַּם בִּלְעָדָיו. אָמְנָם הַשְּׁבוּעָה בִּשְׁמוֹ כְּשֶׁתִּהְיֶה לַשֶּׁקֶר, שֶׁאוֹמֵר הַנִּשְׁבָּע זֶה אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ אֱמֶת, הִנֵּה הוּא כּוֹפֵר וּמְחַלֵּל אֶת שְׁמוֹ, כְּאוֹמֵר שֶׁאֵין הָאֵל יִתְבָּרַךְ אֱמֶת, כְּאָמְרוֹ "וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשֶּׁקֶר, וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא יט:יב).

לא תשא את שם מאחר שלא ראית שום תמונה אין יכולת לישבע רק בשמו ואעפ״‎כ לא תשא, לשוא כי לא ינקה אבל הגוזל והחומס יכול לנקות עצמו, זה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון.

לשוא לחנם כתרגומו. אל תרגיל עצמך לישא את שמו בחנם אפי׳‎ באמת שמתוך הרגילות תבא לישא את שמו לשקר ואז לא תנקה. כי לא ינקה ה׳‎ את אשר ישא את שמו לשוא ולשקר.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבועות לט) שֶׁכָּל הָעוֹלָם נִזְדַּעְזַע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ״לֹא תִשָּׂא״ וְגוֹ׳, וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, ב-ג) ״אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב״, ״עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ״. וּמִן פָּסוּק זֶה לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם לט.) שֶׁבְּכָל הָעֲבֵרוֹת נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ, וּבִשְׁבוּעַת שָׁוְא נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ וּמִכָּל הָעוֹלָם. וְאִם כֵּן בְּדִין נִזְדַּעְזַע כָּל הָעוֹלָם בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר ״לֹא תִשָּׂא״, כִּי כֻלָּם נוֹגְעִים בִּדְבַר הָעֹנֶשׁ. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר מְבֹאָר בִּלְשׁוֹן ״לֹא תִשָּׂא״, שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַגְבָּהָה, כִּי דָבָר זֶה דּוֹמֶה לְנוֹשֵׂא הָאִילָן וּמַגְבִּיהוֹ, שֶׁוַּדַּאי כָּל הָעֲנָפִים מִזְדַּעְזְעִים עִם הָאִילָן. כָּךְ הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, יַעַן כִּי כָל הַנִּמְצָאִים תְּלוּיִין בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהַנּוֹשֵׂא אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ כְּאִלּוּ נָשָׂא וְהִגְבִּיהַּ כָּל הָעֲנָפִים הַנְּשׂוּאִים עִמּוֹ וּדְבוּקִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ כָּל נִמְצְאֵי מַעְלָה וּמַטָּה. וְאִם כֵּן דִּין הוּא שֶׁכֻּלָּם מִזְדַּעְזְעִים וְשֶׁיִּהְיֶה הַפֻּרְעָנוּת נוֹגֵעַ בְּכֻלָּם. וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר כָּאן ״כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳״, לְשׁוֹן ״כִּי״ הוּא כְּמוֹ נְתִינַת טַעַם, וּכְאִלּוּ הוּא מִלְּתָא דִּפְסִיקָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְנַקּוֹתוֹ, כִּי לֹא נִתַּן לִמְחִילָה כְּלָל. וְהוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ בְּשֵׁם ה׳, כִּי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹחֵל כִּי אִם בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַבְּרִיּוֹת, אֲבָל לֹא בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. וּלְפִיכָךְ זֶה שֶׁנָּגַע בְּגוּף הָאִילָן הַקָּדוֹשׁ וְגָרַם פֻּרְעָנוּת לְכָל הָעֲנָפִים, דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה, אֵיךְ יִמְחוֹל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהַנִּמְצָאִים שֶׁקִּבְּלוּ הַפֻּרְעָנוּת בַּעֲבוּרוֹ אֵיפֹה הֵם שֶׁיּוּכַל לְפַיְּסָם? וְכִי יוּכַל לֵילֵךְ מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קָצֵהוּ, וּמִתְּהוֹם אַרְעָא עַד רוּם רָקִיעַ, לְפַיֵּס אֶת כָּל הַנִּמְצָאִים שֶׁבָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֲרֵי נָגַע בְּכֻלָּם? לָכֵן נֶאֱמַר ״כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳״, אֵין הַדָּבָר בְּיַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְחוֹל עָוֹן זֶה, כִּי לֹא נִתַּן לִמְחִילָה כְּלָל.

וְאֵין לְהַאֲרִיךְ יוֹתֵר בְּחֹמֶר הַשְּׁבוּעָה, וּבְחֹמֶר הַמַּזְכִּיר שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה, כִּי זֶה יָדוּעַ וּמְפֻרְסָם, וְאֹרֶךְ גָּלוּת זֶה יוֹכִיחַ כִּי יַסְפִּיק עָוֹן זֶה לְבַד לְאֹרֶךְ גָּלוּת הַחֵל הַזֶּה מִצַּד הַהֶרְגֵּל הַמָּצוּי עַל לְשׁוֹנֵנוּ, כִּי שֵׁם שָׁמַיִם שָׁגוּר בְּפֶה כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, לֹא יִזְדַּעְזַע וְלֹא יִפְחַד בִּזְכִירָתוֹ. וְעַל כָּל עֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ דִּין לְמַטָּה, וּבְעָוֹן פְּלִילִי זֶה לֵית דִּין וְלֵית דַּיָּן.

וְכֵן אָמַר יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא (ישעיהו מח, א-ב) ״שִׁמְעוּ זֹאת בֵּית יַעֲקֹב הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה׳ וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה. כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״. יֹאמַר, כִּי הָיָה לָהֶם לִהְיוֹת נִזְהָרִים בִּזְכִירַת שְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ, כִּי שְׁמָם כְּשֵׁם רַבָּם, כִּי הֵם בֵּית יַעֲקֹב שֶׁנִּקְרָא בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל, כִּי בוֹ נִכְלָל שֵׁם שֶׁל אֵ״ל ״יִשְׂרָ־אֵל״, וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ, כִּי בוֹ נִכְלְלוּ כָּל אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם הַמְיוּחָד, וַהֲרֵי שֵׁם אֵ״ל וְשֵׁם הַמְיוּחָד כָּלוּל בָּהֶם. וְאַף עַל פִּי כֵן הֵם נִשְׁבָּעִים בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ ״בְּשֵׁם ה׳ וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת״ וְגוֹ׳, כִּי עַל שְׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ נֶאֱמַר ״לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא״. וְאִם תֹּאמַר שֶׁלְּכָךְ אֵינָן נִזְהָרִים בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת הַלָּלוּ לְפִי שֶׁאֵינָן צְפוּנִין וַחֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם, עַל זֶה אָמַר ״כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ״, שֶׁהֲרֵי הֵם מִתְיַחֲסִים אַחַר עִיר הַקֹּדֶשׁ הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם ה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יחזקאל מח, לה) ״וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה׳ שָׁמָּה״, ״וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ״ לוֹמַר ״ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ״, שֶׁהוּא ה׳ עַל כָּל צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל. וְאִם כֵּן, בְּכָל מָקוֹם הֵם מִתְיַחֲסִים אַחַר שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וַהֲרֵי כָּל הַשֵּׁמוֹת צְפוּנִין וַחֲשׁוּבִין בְּעֵינֵיהֶם, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינָן נִזְהָרִין בָּהֶם וּמַזְכִּירִין הַשֵּׁם ״לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה״, כְּנֶגֶד שְׁנֵי פְּעָמִים ״לַשָּׁוְא״ שֶׁהִזְכִּיר כָּאן, אֶחָד לְשׁוֹן חִנָּם וְאֶחָד לְשׁוֹן שֶׁקֶר. וְהִנֵּה הָאֱמֶת הֵפֶךְ הַשֶּׁקֶר, וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״לֹא בִצְדָקָה״ הַיְינוּ בְּחִנָּם, כִּי הַנִּשְׁבָּע בְּבֵית דִּין כַּוָּנָתוֹ לְהַצְדִּיק טַעֲנוֹתָיו, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (דברים י, כ) ״וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ״, אֲבָל הַמַּזְכִּיר הַשֵּׁם בְּחִנָּם אֵין כַּוָּנָתוֹ לְהַצְדִּיק טַעֲנוֹתָיו, כִּי אִם לְהַצְדִּיק דִּבְרֵי הֲבַאי שֶׁלּוֹ, וְזֶה נִקְרָא ״לֹא בִצְדָקָה״.

לֹא תִשָּׂא וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, לְצַד כִּי הַשְּׁבוּעָה תַּגִּיד גְּדוֹלוֹת וּנְשִׂיאוּת לַה׳, יַחְשׁוֹב אָדָם כִּי יִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, כִּי הוּא זֶה רִבּוֹנוֹ וְשַׁלִּיטוֹ, הֲגַם שֶׁיִּהְיֶה לַשָּׁוְא מַה בְּכָךְ אִם הַנִּשְׁבָּע לוֹ לֹא יַכִּיר בְּשִׁקְרוֹ, כִּי אִם יֵדַע שֶׁהוּא אֲדוֹנוֹ שֶׁל זֶה וְהוּא בְּאוֹפֶן שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה הַהֵפֶךְ. לָזֶה אָמַר לֹא תִשָּׂא אֲפִילוּ יֵשׁ נְשִׂיאוּת לַשֵּׁם שֶׁאַתָּה נִשְׁבָּע בּוֹ, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳ הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לָשֵׂאת אֶת שְׁמוֹ, כֵּיוָן שֶׁהוּא לַשָּׁוְא.

עוֹד יִרְצֶה, כִּי בְּאֶמְצָעוּת שְׁבוּעַת שָׁוְא הוּא נוֹשֵׂא מֵעָלָיו שֵׁם ה׳ הַנִּקְרָא עָלָיו, וּמִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת הָרַע הַמִּתְיַחֶסֶת בְּשֵׁם שָׁוְא, כִּי שֵׁם ה׳ אֱמֶת וְהַמַּזְכִּירוֹ בְּשֶׁקֶר פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ בְּחִינַת הַשֵּׁם לְסִבַּת בָּחֳרוֹ בַּשָּׁוְא, וְזֶה הוּא שִׁעוּר הַכָּתוּב לֹא תִשָּׂא מֵעָלֶיךָ שֵׁם ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְסִבַּת שָׁוְא, וְאָמַר כִּי לֹא יְנַקֶּה ה׳ לְעוֹשֵׂי כֵן.

עוֹד יִרְמוֹז שֶׁלֹּא יִהְיֶה נוֹשֵׂא עָלָיו שֵׁם ה׳ שֶׁהוּא אֱלוֹהוֹ, וְאוֹמֵר לַכֹּל שֶׁהוּא אִישׁ יְהוּדִי וְעוֹבֵד ה׳, וְהוּא אָמְרוֹ שֵׁם ה׳ שֶׁהוּא אֱלֹהֶיךָ וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשׁוֹב, וְהוּא אָמְרוֹ לַשָּׁוְא, וְאַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא יְרַמֶּה ב״ה לוֹמַר כִּי הוּא מֵעֲבָדָיו וְלֹא כֵן הוּא. וּבִכְלַל אַזְהָרָה זוֹ שֶׁלֹּא יַרְאֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא.