לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר׃

ירה יירה. מִכָּאן לַנִּסְקָלִין שֶׁהֵם נִדְחִין לְמַטָּה מִבֵּית הַסְּקִילָה שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ שְׁתֵּי קוֹמוֹת (סנהדרין מ"ה):

יירה. יֻשְׁלַךְ לְמַטָּה לָאָרֶץ, כְּמוֹ "יָרָה בַיָּם":

במשך היבל. כְּשֶׁיִּמְשֹׁךְ הַיּוֹבֵל קוֹל אָרֹךְ, הוּא סִימָן סִלּוּק שְׁכִינָה וְהַפְסָקַת הַקּוֹל, וְכֵיוָן שֶׁאֶסְתַּלֵּק, הֵם רַשָּׁאִין לַעֲלוֹת:

היבל. הוּא שׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, שֶׁכֵּן בַּעֲרַבְיָא קוֹרִין לְדִכְרָא יוּבְלָא, וְשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל שֶׁל יִצְחָק הָיָה (פרקי דרבי אליעזר ל"א):

לָא תִקְרַב בֵּהּ יְדָא אֲרֵי אִתְרְגָמָא יִתְרְגֵם אוֹ אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדִי אִם בְּעִירָא אִם אֱנָשָׁא לָא יִתְקַיָם בְּמֵיגַד שׁוֹפָרָא אִנוּן מְרָשָׁן לְמִסַק בְּטוּרָא:

לא תגע בו. מלת "בו" שבה אל האדם הנוגע בהר והטעם לא יכנס אדם אחריו לתפשו רק יסקלוהו הרואים ממקום מעמדם מיד, ואם רחוק יורוהו בחצים:

ומלת יירה. משונה מרעותה כי משפט בעלי היו"ד להתחלף בוי"ו בעתיד בנין נפעל כמו ולא יִוָדַע השבע (ברא' מא לא) יסרתני וָאִוָסֵר (ירמי' לא יז) אולי עשו כך שלא תתערב עם גזרת למען תורא (תה' קל, ג) כי האלף והה"א נחים בסוף המלה, אין הפרש ביניהם במבטא:

אם בהמה אם איש לא יחיה. ולא העוף, כי לא יוכלו לקחתו כי יעוף מיד:

במשוך היובל. פי' כבש, ונקרא היובל כן, בעבור והעברת שופר תרועה (ויקרא כה, ט) כי שופר הוא מקרני הכבש, וכן כתוב במשוך בקרן היובל בשמעכם את קול השופר (יהושע ו ה) והתימה על האומרים, כי על קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר במשוך היובל, כי קול השופר הוא פלא גדול, אין במעמד הר סיני גדול ממנו כי קולות וברקים וענן כבד גם הם נראים בעולם, וקול שופר לא נשמע עד יום עשרת הדברים והנה לא היה מקרן כבש:

אמר הגאון כאשר יתקע משה בשופר אז נתן להם רשות לעלות וזה היה אחר רדת משה ביום הכפורים וצוה לעשות המשכן:

המה יעלו בהר. אמר ר' שמואל בן חפני, כי טעם המה, אהרן ובניו ושבעים זקנים, שכתוב עליהם "ואל משה אמר עלה את ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" (כד א) ולשאר ישראל לא נתן רשות לעלות אל הר סיני, על כן אמר המה ולא אחרים ודבריו טובים בעיני כי הכבוד היה תמיד על ההר עד שנעשה המשכן דכתיב, וכבוד ה' מלא את המשכן (מ לד) אז דבר עם משה באהל מועד אולי אז תקע משה בשופר, ונתן לו רשות לעלות בהסתלק הכבוד:

לא תגע בו יד - הנוגע בהר שאמרתי. מות יומת - מרחוק ימיתוהו שלא יקרבו אל ההר להמיתו ויתחייבו גם הם מיתה. לכן לא תגע בו יד להימתו אלא יורוהו בחצים מרחוק, או ישליכו עליו אבנים לסקלו.

במשוך היובל - בהסתלק שכינה ויפסקו קול השופרות והלפידים.

לא תגע בו יד שלא יעלה איש להורידו מן ההר שהרי עולה שני מוזהר כעולה ראשון, אלא שליח ב״‎ד יעמוד ברגל ההר והעולה סקול יסקל באבנים אם הוא קרוב, או ירה יירה אם הוא רחוק. וא״‎ת למה עלייתו בהר חמורה מסקילתו הרי סקילתו מטמאה את מקומו, כלומר אם הקפיד הכתוב על בעלי חיים שלא יעלו בהר דין הוא שיקפיד יותר שלא ימיתו איש בהר לטמא את ההר. תשובה לדבר כיוצא בדבר זה מצינו בקדושה חמורה הוא אהל מועד שלא נכנס בו זר וכשהקריבו בו נדב ואביהוא קטורת זרה יצאה אש ותאכל אותם וימותו לפני ה׳‎ אע״‎פ שטמאו את מקומם. וגם בבית עולמים כשנכנס עוזיה בבית קדש הקדשים להקטיר קטרת הצרעת זרחה לו במצחו אע״‎פ שהיה עומד במקום קדושה חמורה. ד״‎א כי סקול יסקל באבנים או בברד או ירה יירה בחצי אש.. ולפרש״‎י היה לו לומר כי ירה יירה או סקול יסקל בלי דחיה. דדחיה קודמת לסקילה כדתנן התם אחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו נוטל האבן ונותנה על לבו וכו'. אלא או דהכא פי׳‎ אשר, כמו והגישו אל הדלת או אל המזוזה דמתרגם בירושלמי ויקרביניה לות דשא דלות מזוזתא. וכן הפי׳‎ כי סקול יסקל אשר ירה יירה בתחלה.

אם בהמה אם איש לא הזכיר עוף כי לא יוכלו לו כי מיד יעוף למעלה.

במשך היבל האמת שהוא קרן איל אבל אינו שופר של מתן תורה, וזה במשך היובל היה לאחר שהוקם המשכן ואז תקע משה בשופר ונתן רשות לעם לעלות. רב סעדיה גאון. ד״‎א במשך היבל בפסוק השופר, כמו משך ידו את לוצצים. וסימן הוא לסלוק השכינה.