וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כׇּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהֹוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃

ויחד יתרו. וַיִּשְׂמַח יִתְרוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִ"אַ נַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין, מֵצֵר עַל אִבּוּד מִצְרַיִם, הַינוּ דְּאָמְרֵי אִינָשֵׁי "גִּיּוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ":

על כל הטובה. טוֹבַת הַמָּן וְהַבְּאֵר וְהַתּוֹרָה, וְעַל כֻּלָּן אשר הצילו מיד מצרים; עַד עַכְשָׁו לֹא הָיָה עֶבֶד יָכוֹל לִבְרֹחַ מִמִּצְרַיִם, שֶׁהָיְתָה הָאָרֶץ מְסֻגֶּרֶת, וְאֵלּוּ יָצְאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא (מכילתא):

וַחֲדִי יִתְרוֹ עַל כָּל טַבְתָא דִי עֲבַד יְיָ לְיִשְׂרָאֵל דִי שֵׁזְבָנוּן מִידָא דְמִצְרָאֵי:

ויחד. מגזרת חדוה, והיה ראוי להיותו על משקל וַיִפְתְּ בסתר לבי (איוב לא כז) וַיִשְׁבְּ ממנו שבי (במד' כא א) רק נפתח החי"ת בעבור שהוא מן אות הגרון, ונשאר הדל"ת דגוש כאשר היה, ולא אדע בכל המקרא אות דגוש בסוף המלה, רק אם היה בג"ד כפ"ת שיתחברו שני שואין שהם בסוף כמו וַיִשְׁבְּ ממנו (שם) וַיֵשְׁתְּ מן היין (ברא' ט, כא), רק עם אחד מהמלכים לא מצאנוהו דגוש רק פתח והם שנים "וַיִחַדְ יתרו" ואל יִחַד בימי שנה (איוב ג ו):

ויחד - מגזירת (חדה) [חדות] כמו: עוז וחדוה. כדין כל תיבה של בג"ד כפ"ת שמגזרת חטופי למד פעל שסופם דגשים. מן בכה ויבך. מן פתה ויפת בסתר לבי. יפת אלהים ליפת. אל תוסף על דבריו. מן שבה וישב.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה. לֹא שָׂמַח עַל אָבְדַן מִצְרַיִם כָּרָאוּי לִמְקַנֵּא לִכְבוֹד קוֹנוֹ, כְּעִנְיַן "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (תהלים נח:יא), אֲבָל שָׂמַח עַל טוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, כִּמְרַחֵם עַל דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים.

ויחד יתרו לשון שמחה כמו תחדהו בשמחה דתהלים והוא ממשקל וישב ממנו שבי, ויפת בסתר לבי. כאן פרש״‎י דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי וכו׳‎ ואסמכוה אינשי אקרא גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה'. וי״‎מ מישמעאל בן נתניה שהיה דור עשירי לגר מצרי ונקם הוא נקמתם מישראל.

אשר הצילו מיד מצרים שהיו ראויים להשתעבד עדיין בגזרת בין הבתרים.

וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ. תַּרְגּוּם אוּנְקְלוֹס ״וַחְדִּי״. וְצָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה יְדַבֵּר הַכָּתוּב כָּאן אֲרָמִית וְלֹא אָמַר לָשׁוֹן בָּרוּר שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וַהֲגַם שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה לב,א) בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן, אַף עַל פִּי כֵן דָּבָר יַגִּיד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ.

וְנִרְאֶה כִּי יוֹדִיעַ הַכָּתוּב כִּי מֵרוֹב הַשִּׂמְחָה נִתְחַדֵּד בְּשָׂרוֹ, כִּי תִמְצָא כְּשֶׁתִּהְיֶה לְאָדָם שִׂמְחָה וְהוּא דָּבָר שֶׁלֹּא כְּפִי הַמְשׁוֹעָר בַּמּוּשָּׂג הָרָגִיל תִּוָּלֵד בּוֹ הַרְגָּשָׁה בְּהַרְכָּבַת מִזְגוֹ, וְלִפְעָמִים יִתְעַלֵּף וְלִפְעָמִים יִסְתַּכֵּן מַמָּשׁ. וְעַיֵּן מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּוַיִּגַּשׁ בְּפָסוּק (בראשית מה:כו) ״לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי״. וְהִנֵּה יִתְרוֹ הֲגַם שֶׁקָּדַם אֶצְלוֹ יְדִיעָה מִבְּשׂוֹרוֹת הַטּוֹבוֹת, אַף עַל פִּי כֵן כְּשֶׁשָּׁמַע תּוֹכֶן הַנֵּס, וּמַה גַּם בִּרְדִיפַת הַמַּלְאָךְ אוֹתָם כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (ח׳) ״וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה״ וְהִצִּילָם ה׳, נִתְחַדֵּד בְּשָׂרוֹ. וְדָבָר זֶה מוּרְגָּשׁ הוּא אֵצֶל כָּל בַּעַל חַי מַרְגִּישׁ.