שְׁמוֹת ט״ז · כ״ה

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃

במילים פשוטות

משה אומר לעם לאכול את המן היום, כי שבת היום לה׳, והיום לא ימצאוהו בשדה. רש״י מתאר את השתלשלות הדברים: בשחרית, כשהיו רגילים לצאת וללקוט, באו לשאול אם לצאת, ואמר להם משה לאכול את שבידם. אבן עזרא מרחיב על טעות שטעו רבים חסרי אמונה בעניין זה, שדרשו מן הפסוק ראיות מוטעות בנוגע לגבולות היום והלילה של השבת, והוא דוחה את דבריהם ומבאר שהשבת מתחילה בלילה שלפניה. משה מדגיש כאן שהיום כולו קדוש, ולכן אין המן יורד בו כלל, וכל מה שנצרך לאכילת השבת כבר ניתן והוכן מערב שבת.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ויאמר משה אכלהו היום וגו'. שַׁחֲרִית שֶׁהָיוּ רְגִילִין לָצֵאת וְלִלְקֹט בָּאוּ לִשְׁאֹל: "אִם נֵצֵא אִם לָאו", אָמַר לָהֶם אֶת שֶׁבְּיֶדְכֶם אִכְלוּ, לָעֶרֶב חָזְרוּ לְפָנָיו וּשְׁאָלוּהוּ מַהוּ לָצֵאת? אָמַר לָהֶם שַׁבָּת הַיּוֹם, רָאָה אוֹתָם דּוֹאֲגִים שֶׁמָּא פָסַק הַמָּן וְלֹא יֵרֵד עוֹד, אָמַר לָהֶם הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ, מַה תַּ"לֹ הַיּוֹם? הַיּוֹם לֹא תִמְצָאוּהוּ אֲבָל מָחָר תִּמְצָאוּהוּ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲמַר משֶׁה אִכְלוּהִי יוֹמָא דֵין אֲרֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵין קֳדָם יְיָ יוֹמָא דֵין לָא תַשְׁכְּחֻנֵהּ בְּחַקְלָא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויאמר. רבים חסרי אמונה השתבשו בעבור זה הפסוק ואמרו כי חייב אדם לשמור יום השבת והלילה הבא אחריו, כי משה אמר כי שבת היום לה', ולא הלילה שעבר, גם אמר מחר ופירשו "ויהי ערב ויהי בקר" (ברא' א ה) כרצונם, כי יום ראשון לא השלים עד בקר יום שני ולא דברו נכונה, כי משה לא דבר לישראל רק כנגד מנהגם כאשר הזכרתי לך, כי מנהג ארצות ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל במאכלם ובמלבושם ובנינם וענינם, כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחורף ולא לעשות מלאכה רק ביום על כן אמר מחר, ועתה שים לבך להבין טפשות המפרשים ויהי ערב ויהי בקר אשר הזכרתי, כי הכתוב אומר ויקרא אלהים לאור יום (ברא' א ה) והוא מעת זרוח השמש עד שקעו, ולחשך קרא לילה (שם) מעת שקוע השמש עד זרחו, והנה הלילה הפך היום, כמו שחשך הפך אור, אם כן איך יקרא מעת ערב שהוא עריבת השמש עד בקר יום והנה הוא לילה, והנה כתוב על אלה לילה ליום ישימו, ודע כי היום בלשון הקדש על שני דרכים, האחת כאשר הזכרתי, כל זמן שאור השמש עומד על הארץ כנגד כל מקום, על כן כתוב לילה ויום (אסתר ד טז) ויום ולילה (ברא' ח כב) שלשה ימים ושלשה לילות (יונה ב א), כי אילו היתה מדת היום כוללת עמו לילה, למה יזכיר לילה, וזה לא יתכן בראייה גמורה מחכמת הדבור, ששם דבר יהיה כולל שני דברים שהאחד הפך כנגדו והדרך השנית שמלת יום נופל על זמן קרוב או רחוק, ביום הכותי כל בכור (במד' ג יג) אתה עובר היום (דבר' ט א) אל ארץ אחרת כיום הזה (שם כט כז), והיה ביום ההוא (ישעי' ז כא) ורבים ככה והנה נניח כל אלה הדברים ונבקש יום התורה כאשר אמרתי כי שנותינו אינם קבועים במהלך החמה והלבנה רק בקביעות בית דין, והנה מצינו שאמר שבעת ימים מצות תאכלו (למעלה יב טו) ופירש כי זה המספר מארבעה עשר לחדש בערב (שם שם יח), וכתוב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם (ויקרא כג לב) ועוד מי שאירע לו קרי בלילה או ביום, כי כן כתוב מקרה לילה (דבר' כג יא), והנה לא יטהר עד בא השמש שהוא סוף היום הראשון, ואלו כן שהוא עד בקר יום שני, היה ראוי שירחץ בבקר, כי הם אומרים כי היום והלילה שהוא אחריו יקרא יום, הנה יהיה חצי היום טמא וחציו טהור, ואשר יארע לו קרי בתחלת הלילה, חצי היום שעבר טמא, גם חצי יום הבא ואלה דברי התועים, וכבר פירשתי ויהי ערב ויהי בקר במקומו:

ויאמר. עתה פירש מה יעשו בעודף המונח וגלה להם סודו כי לא ימצאוהו היום כי לא ירד:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

אִכְלֻהוּ הַיּוֹם. לְעִתִּים מְזֻמָּנִים מִזֶּה הַיּוֹם:

כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה'. כִּי כָל זֶה הַיּוֹם שַׁבָּת לַה', וּבְכָלּוֹ מֻתָּר לֶאֱכוֹל אֶת הַמָּן הַנּוֹתָר מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וְלֹא יִהְיֶה מֻתָּר זֶה לְאַחַר הַשַּׁבָּת.

הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ. בְּכָל יוֹם שַׁבָּת כְּמוֹ שֶׁהוּא הַיּוֹם, לֹא תִמְצָאֻהוּ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

אִכְלֻהוּ הַיּוֹם וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לְצַוּוֹתָם עַל אֲכִילָתוֹ. וְאוּלַי כִּי לֶהֱיוֹת שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶם אֶלָּא הַנִּיחוּ אוֹתוֹ לְמִשְׁמֶרֶת וְלֹא פֵּרֵשׁ לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ מֻתָּרִים בַּאֲכִילָתוֹ, וַהֲגַם שֶׁלֹּא מָצִינוּ שֶׁאָסַר בְּפֵרוּשׁ אֲכִילַת הַנּוֹתָר, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁאֲסָרוֹ לָהֶם. אוֹ אוּלַי דְּאָסוּר מִדִּין ״לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה״ וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין קיד:) כָּל שֶׁתִּעַבְתִּי לְךָ הוּא בְּבַל תֹּאכַל, לָזֶה אָמַר לָהֶם אִכְלוּהוּ הַיּוֹם. וְדִקְדֵּק לוֹמַר הַיּוֹם לִשְׁלֹל יוֹם אַחֵר אִסּוּר הַנּוֹתָר לַבֹּקֶר, וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִטְעֶה וְתֹאמַר הַיּוֹם דַּוְקָא וְלֹא יוֹם אַחֵר כָּל עִקָּר וַאֲפִלּוּ שַׁבָּת, לָזֶה גָּמַר אוֹמֶר כִּי שַׁבָּת וְגוֹ׳, הָא לָמַדְתָּ כִּי מִעוּט הַיּוֹם לֹא בָּא לְמַעֵט אֶלָּא שֶׁאֵינָם שַׁבָּת.

עוֹד נִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ כִּי שַׁבָּת טַעַם לְמַה שֶׁלְּאַחֲרֶיהָ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, וּלְטַעַם שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת לֹא תִמְצָאוּהוּ בַּשָּׂדֶה. דִּקְדֵּק לוֹמַר בַּשָּׂדֶה לִרְמוֹז מַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי שֶׁאָמַר בַּזֹּהַר (חלק ב׳ פח.) כִּי בְּיוֹם שַׁבָּת יָרַד הַמָּזוֹן שֶׁל כָּל שֵׁשֶׁת יָמִים לְמַעְלָה, וּמֵאוֹתוֹ מָזוֹן יוֹרֵד דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ, וְהוּא אָמְרוֹ לֹא תִמְצָאוּהוּ בַּשָּׂדֶה אֲבָל לְמַעְלָה בּוֹ יִמָּצֵא אַדְרַבָּה מָזוֹן לְכָל שִׁשָּׁה יָמִים:

מקור: ספריא · נחלת הכלל