שְׁמוֹת י״ד · כ״א

וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהֹוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּ֠ם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כׇּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃

במילים פשוטות

משה נטה את ידו על הים, וה׳ הוליך את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה וייבקעו המים. רש״י מבאר ש״ברוח קדים עזה״ פירושו ברוח קדים שהיא העזה שברוחות, והיא הרוח שה׳ נפרע בה מן הרשעים, ומביא ראיות מן הנביאים. אבן עזרא מדגיש ש״כל הלילה״ פירושו שאפילו בעת עבור ישראל לא סר הרוח. הפסוק מתאר את התרחשות הנס עצמו - קריעת ים סוף. משה נטה ידו וה׳ בקע את הים ברוח עזה שנשבה כל הלילה, והפך את קרקעית הים ליבשה. זהו רגע השיא של הפרשה, שבו נבקע הים ונפתחה דרך המילוט לישראל, בעוד מימיו עומדים כחומות משני הצדדים.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא, אונקלוס · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

ברוח קדים עזה. בְּרוּחַ קָדִים שֶׁהִיא עַזָּה שֶׁבָּרוּחוֹת, הִיא הָרוּחַ שֶׁהַקָּבָּ"ה נִפְרָע בָּהּ מִן הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר, "כְּרוּחַ קָדִים אֲפִיצֵם" (ירמיה י"ח), "יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה'" (הושע י"ג), "רוּחַ הַקָּדִים שְׁבָרֵךְ בְּלֵב יַמִּים" (יחזקאל כ"ז), "הָגָה בְּרוּחוֹ הַקָּשָׁה בְּיוֹם קָדִים" (ישעיה כ"ז):

ויבקעו המים. כָּל מַיִם שֶׁבָּעוֹלָם:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל יַמָּא וְדַבַּר יְיָ יָת יַמָּא בְּרוּחַ קִדוּמָא תַקִיף כָּל לֵילְיָא וְשַׁוִי יָת יַמָּא לְיַבֶּשְׁתָּא וְאִתְבְּזָעוּ מַיָּא:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אבן עזרא

רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12

ויט, כל הלילה. אפילו בעת עבור ישראל לא סר הרוח:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

רשב״ם

רבי שמואל בן מאיר · צרפת, המאה ה־12

ברוח קדים - בדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריח את הנהרות.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

ספורנו

רבי עובדיה ספורנו · איטליה, המאה ה־16

וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה. רוּחַ הַקָּדִים הִקְפִּיא טִיט קַרְקַע הַיָּם.

וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. בִּנְטִיַּת יַד מֹשֶׁה עַל הַיָּם בְּמִצְוַת בּוֹרְאוֹ:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

ויבקעו המים משמע עד קרקעיתו של ים. וכתוב אחד אומר קפאו תהומות בלב ים, דמשמע שלא נבקעו לגמרי, אלא ים זה גדוש הוא ואילו לא נבקעו המים כלל הוצרכו ישראל לטרוח ולעלות למעלה, ואם נבקעו לגמרי הוצרכו לירד עד תהום לפיכך נבקע הגדוש דתולתא הוי ונעשה לישראל חומה מזה ומזה ושתי הידות קפאו היינו בלב ים, מה מהלכו של אדם בשליש גופו אף המים בשלישם קפאו, וכשעברו ישראל בים לא הוצרכו לעלות ולרדת כי המים שוים לארץ והוא שיסד הפייט פונו כאן וכאן שליש רוב מימות צועו הנותרים למדרס פעמות.ויסע, ויבא, ויט. כל אחד משלשה פסוקים אלו יש בו ע״‎ב אותיות ומהם יוצא שם בן ע״‎ב אותיות כמו שפרש״‎י בסוכה בפרק לולב וערבה. ובו קרע משה את הים ולפי שמתחלה הזכירו משה על המים לפיכך בהושענות בחג שבו אנו נדונים על המים אנו מזכירים ממנו שתי תיבות הראשונות לשני חצאין ונראה כאילו הזכרנוהו כולו והם אנ״‎י וה״‎ו שהאחד תיבה ראשונה והאחרת תיבת שלשים ושבעה.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

כלי יקר

רבי שלמה אפרים מלונצ׳יץ · המאה ה־16

וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. הָיָה לוֹ לוֹמַר ״וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ ״וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה״, וְאוּלַי כְּדֵי לְיַשֵּׁב זֶה פֵּרַשׁ רַשִׁ״י ״וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״ - כָּל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. וְנִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיָה הָרוּחַ שֶׁבְּתוֹךְ הָאָרֶץ פּוֹעֵל מִתַּחַת לָאָרֶץ בְּקַרְקָעִית הַיָּם עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ לֶחָרָבָה, וְאַחַר כָּךְ פָּעַל גַּם בַּמַּיִם, כִּי פְּעֻלַּת הָרוּחַ הָיְתָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, וְכַאֲשֶׁר עָבַר קַרְקָעִית הַיָּם נִכְנַס הָרוּחַ גַּם אֶל הַמַּיִם וְהָרוּחַ מְחַסְּרָם וּמְמַעֲטָם, כִּי טֶבַע הָרוּחַ לְחַסֵּר הַמַּיִם שֶׁנִּתְכַּוְּצוּ וְנַעֲשׂוּ גְּלִיד, וְאָז בְּהֶכְרֵחַ נִבְקְעוּ הַמַּיִם וְהַנִּשְׁאָרִים נִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד, כִּי הָגְלְדוּ מֵחֲמַת הָרוּחַ שֶׁעָלָה מִלְּמַטָּה, כִּי כָּל דָּבָר לַח הַמִּתְיַבֵּשׁ מִתּוֹכוֹ נִבְקָע כַּנּוֹדָע מִטִּבְעִיּוֹת.

דָּבָר אַחֵר, שֶׁהוֹלִיךְ הָרוּחַ מֵי הַיָּם לֶחָרָבָה אֶל הַיַּבָּשָׁה, וַיֵּצְאוּ הַמַּיִם מִן שְׂפָתָם אֶל הַיַּבָּשָׁה וְכֵן מִצַּד הַשֵּׁנִי, וְזֶה גָּרַם בְּקִיעַת הַמַּיִם, כִּי הָרוּחַ גֵּרַשׁ הַמַּיִם מִמְּקוֹמָם וְהוֹלִיכָם אֶל הַיַּבָּשָׁה. וְזֶה נֵס כָּפוּל, כִּי דָּבָר זֶה צָרִיךְ לִשְׁתֵּי רוּחוֹת מַקְבִּילִין, וְנַעֲשָׂה הַכֹּל עַל יְדֵי רוּחַ קָדִים. דָּבָר אַחֵר, לְפִי שֶׁלּוּלֵא שֶׁהַתְּהוֹם מוֹסִיף לַחוּת בַּמַּיִם, הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר מִפְּנֵי הָרוּחַ הַשּׁוֹלֵט בָּהֶם. וְכַאֲשֶׁר שָׂם הַיָּם לֶחָרָבָה תְּחִלָּה וְלֹא הָיָה הַתְּהוֹם מוֹסִיף בָּהֶם לַחוּת, אָז בְּהֶכְרֵחַ יָבְשׁוּ הַמַּיִם וְנֶחְסְרוּ מִן הָרוּחַ.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וְגוֹ׳. הֲגַם שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״וַיּוֹלֶךְ ה׳ וְגוֹ׳ וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה״, לֹא שָׂם לֶחָרָבָה אֶלָּא מַיִם הָעֲמוּקִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּקְעוּ כָּל מֵי הַיָּם וְיִצְטָרְכוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶדֶת לַמַּעֲמַקִּים וְיַאֲרִיכוּ בַּהֲלִיכָה וּבִיגִיעָה, וְלָזֶה הִקְדִּים רוּחַ קָדִים לְהַקְפּוֹת עִמְקֵי הַמַּיִם, וְהוּא אָמְרוֹ (שמות טו:ח) ״קָפְאוּ תְהוֹמוֹת בְּלֶב יָם״, וְחֵלֶק שֶׁלֹּא נִקְפָּא נִבְקַע, וְאִם לֹא הָיָה טַעַם זֶה לֹא הָיָה צָרִיךְ לְרוּחַ קָדִים.

וְיֵשׁ לָדַעַת אֵימָתַי הָיְתָה נְטִיַּת יָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אִם בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה אִם בְּסוֹפוֹ. וְהִנֵּה מִשֶּׁטַח הַכָּתוּב מוּכָח כִּי קֹדֶם הַבֹּקֶר הָיְתָה, וְקָשֶׁה דְּאִם כֵּן אֵין הֶכֵּר לִקְרִיעַת יַם סוּף שֶׁהָיְתָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה. עַל כֵּן מֻכְרָח לוֹמַר שֶׁפֵּרוּשׁ הַכָּתוּב הוּא ״וַיֵּט מֹשֶׁה״ וְגוֹ׳, וּכְבָר הוֹלִיךְ ה׳ וְגוֹ׳ וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וְלָזֶה כְּשֶׁנָּטָה יָדוֹ בָּקְעוּ הַמַּיִם, וּכְפִי זֶה תֵּכֶף לִנְטִיַּת יָדוֹ נִבְקַע הַיָּם. וְזֶה מְכֻוָּן לְמַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק (שמות יד:טו) ״מַה תִּצְעַק אֵלָי״ שֶׁלֹּא נָטָה יָדוֹ אֶלָּא אַחַר נְסִיעַת יִשְׂרָאֵל, וְתֵכֶף לִכְנִיסַת יִשְׂרָאֵל לַיָּם נָטָה יָדוֹ וּבָקְעוּ. וְכֵן הוּא בְּרַבּוֹת (שמות רבה כ״א) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: מִיָּד כֵּיוָן שֶׁהֵרִים מֹשֶׁה יָדוֹ עַל הַיָּם נִבְקַע, עַד כָּאן. אוֹ יִרְצֶה אָמְרוֹ וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, פֵּרוּשׁ כָּל מֵי הַיָּם נִגְלְדוּ, וּבִנְטִיַּת יַד מֹשֶׁה נִבְקְעוּ הַמַּיִם הַגְּלוּדִים כְּשִׁעוּר שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לָרֶדֶת לְעִמְקֵי יָם, וּלְעוֹלָם רוּחַ קָדִים שָׂם כָּל מֵי הַיָּם לֶחָרָבָה. וְרִאשׁוֹן עִקָּר.

כָּל הַלַּיְלָה. פֵּרוּשׁ, עַד סוֹף הַלַּיְלָה, וְאָז נִקְרַע הַיָּם וְיָרְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּאַשְׁמוֹרֶת הַבּוֹקֶר.

מקור: ספריא · נחלת הכלל