שְׁמוֹת י״ג · ח׳

בעבור זה. בַּעֲבוּר שֶׁאֲקַיֵּם מִצְווֹתָיו, כְּגוֹן פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר הַלָּלוּ:

עשה ה' לי. רָמַז תְּשׁוּבָה לְבֵן רָשָׁע, לוֹמַר עָשָׂה ה' לִי, וְלֹא לְךָ, שֶׁאִלּוּ הָיִיתָ שָׁם לֹא הָיִיתָ כְדַאי לִגָּאֵל (מכילתא):

וּתְחַוֵי לִבְנָךְ בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימָר בְּדִיל דֵין עֲבַד יְיָ לִי בְּמִפְּקִי מִמִצְרָיִם:

בעבור זה. אמר רבי מרינוס פי' בעבור זה, היה ראוי להיותו הפוך זה בעבור שעשה ה' לי, והביא רבים כמוהו לדעתו, ולפי דעתי, אין אחד מהם נכון, כי איך נהפוך דברי אלהים חיים, וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פי' בעבור זה, בעבור זאת העבודה שהוא אכילת המצה, ולא יאכל חמץ שהוא תחלת המצוות שצוה לנו השם, עשה לנו השם אותות עד שהוציאנו ממצרים, והטעם לא הוציאנו ממצרים רק לעבדו ככתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (למעלה ג יב) וכתוב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים (במד' טו מא):

בעבור זה - שעשה לי נסים במצרים. אני עובד עבודה הזאת. וכן: זה היום אשר עשה ה' לי שהייתי לראש פינה. נגילה ונשמחה בו.

והגדת לבנך שאינו יודע לשאול, תאמר לו כך: מה ראה הקב״‎ה לתת למצרים כח לגרשנו מארצם קודם שהספיק בצקת אבותינו להחמיץ הרי בידו להעמידנו שם עד שתחמץ ועד שיכינו להם צידה לדרך. תשובה לדבר בעבור זה שקבלתי עלי לקיים מצות פסח מצה ומרור עשה ה׳‎ לי הנסים בצאתי ממצרים.

בעבור זה עשה ה׳‎ לי פרש״‎י רמז תשובה לבן רשע כלומר דבר זה תגיד לבן שאינו יודע לשאול, ומתיבת לי נלמד שאף זו תשובה לבן רשע כלומר לי ולא לך.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה לֹא אָמַר ״וְאָמַרְתָּ״, כִּי תֵּבַת הַגָּדָה מָצִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָמְרוּ (שבת פז,א) שֶׁיִּתְכַּוֵּן בָּהּ דְּבָרִים קָשִׁים כְּגִידִים. עוֹד קָשֶׁה אָמְרוֹ בַּיּוֹם הַהוּא, וּבְסָמוּךְ גָּמַר אוֹמֶר ״בַּעֲבוּר זֶה״, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא בא פרשה יז ובהגדה) בְּשָׁעָה שֶׁמַּצָּה וּמָרוֹר וְגוֹ׳, וְהוּא בַּלַּיְלָה וְלֹא בַּיּוֹם, וְאִם כֵּן לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה״, וַאֲנִי יוֹדֵעַ זְמַן הַהַגָּדָה שֶׁהוּא בַּלַּיְלָה. עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת אָמְרוֹ לֵאמֹר, וְהוּא כְּבָר אָמַר ״וְהִגַּדְתָּ״.

וְנִרְאֶה כִּי יְכַוֵּן עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זַ״ל (פסחים קטז:) מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בִּשְׁבָח. יֹאמַר גְּנוּת אֲבוֹתֵיהֶם שֶׁל הָאָבוֹת כִּי לֹא הָיָה דָּבָר מְשֻׁבָּח, וְהוּא אָמְרוֹ וְהִגַּדְתָּ דְּבָרִים קָשִׁים שֶׁלֵּב הָאָדָם נֶעְקָשׁ מֵהֶם, וְאַחַר כָּךְ מְסַיֵּם בִּשְׁבָח, וְהוּא אָמְרוֹ לֵאמֹר אֲמִירוֹת מְשֻׁבָּחוֹת מְשַׂמְּחִים אֶת הַלֵּב וּמְסַעֲדִים אוֹתוֹ. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדִיעַ בְּמֶתֶק לְשׁוֹן צַדִּיק כִּי הַלַּיְלָה הַהוּא יוֹם יִקָּרֵא לֹא לַיְלָה, וְהוּא אָמְרוֹ (תהלים קלט:יב) ״וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר״, וְלֹא חָשׁ שֶׁתִּטְעֶה לוֹמַר יוֹם מַמָּשׁ מִמַּה שֶׁגָּמַר אוֹמֶר ״בַּעֲבוּר זֶה״ שֶׁהוּא בִּשְׁעַת מַצָּה וְכוּ׳ כְּאָמְרָם זַ״ל. וְאוּלַי כִּי סָמַךְ ״בַּיּוֹם הַהוּא״ עִם ״וְהִגַּדְתָּ״ כִּי גַּם נֵס זֶה בִּכְלַל מִצְוַת הַהַגָּדָה.

עוֹד יִרְצֶה בְּאָמְרוֹ לֵאמֹר, לֶהֱיוֹת שֶׁאָמַר ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ״, תֵּנַח אִם יֵשׁ לוֹ בֵּן, אִם אֵין לוֹ בֵּן יִהְיֶה פָּטוּר? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֵאמֹר״, שֶׁעַל כָּל פָּנִים צָרִיךְ לְהַגִּיד אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וְאִם תֹּאמַר, כֵּיוָן שֶׁעַל כָּל פָּנִים הוּא צָרִיךְ לְהַגִּיד אֲפִלּוּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אִם כֵּן לָמָּה אָמַר ״לְבִנְךָ״? וְאוּלַי שֶׁבְּאֶמְצָעוּת הַיִּתּוּר אֲנִי מֵבִין כֵּן וְלֹא בְּלֹא יִתּוּר. וְאֶפְשָׁר עוֹד שֶׁיִּרְמֹז בְּאָמְרוֹ וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, שֶׁאִם יַגִּיד הַגָּדָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן יְזַכֵּהוּ ה׳ שֶׁיַּגִּיד לִבְנוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא תִּטְעֶה לוֹמַר דַּוְקָא, לָזֶה אָמַר ״לֵאמֹר״.

בַּעֲבוּר זֶה. אוּלַי שֶׁרָמַז בְּתֵיבַת ״זֶה״ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִצְווֹת הָרְשׁוּמִים בְּחַג הַפֶּסַח: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים - פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר, וְהַגָּדָה, וְשִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, וְקִדּוּשׁ יוֹם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, הֲרֵי שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כְּמִסְפַּר ״זֶ״ה״, וְהוּא אָמְרוֹ בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה וְגוֹ׳, וַהֲגַם שֶׁשִּׁבְעַת יְמֵי הֶחָג לְעִנְיַן תרי״ג מִצְווֹת אֵינָם נִמְנִים לְשֶׁבַע מִצְווֹת.