וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃

והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) - הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) - בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא):

ושחטו אתו וגו'. וְכִי כֻּלָּן שׁוֹחֲטִין? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (קידושין מ"א):

קהל עדת ישראל. קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל; מִכָּאן אָמְרוּ, פִּסְחֵי צִבּוּר נִשְׁחָטִין בְּשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, נִכְנְסָה כַת רִאשׁוֹנָה נִנְעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְכוּ'. כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים (דף ס"ד):

בין הערבים. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה קָרוּי בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לְבֵית מְבוֹאוֹ לַעֲרֹב; וּלְשׁוֹן בין הערבים נִרְאֶה בְעֵינַי אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁבֵּין עֲרִיבַת הַיּוֹם לַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה, עֲרִיבַת הַיּוֹם בִּתְחִלַּת ז' שָׁעוֹת מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה. ערב לְשׁוֹן נֶשֶׁף וְחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה" (ישעיהו כ"ד):

וִיהֵי לְכוֹן לְמַטְרָא עַד אַרְבְּעָא עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא הָדֵין וְיִכְּסוּן יָתֵהּ כֹּל קְהָלָא כְנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל בֵּין שִׁמְשַּׁיָא:

והיה לכם למשמרת. שישמרנו כל אחד בביתו:

בין הערבים. מלה קשה, ורבינו שלמה אמר, כי רגע נטות השמש ומחצי היום לצד מערב ולא נתן טעם למה ערבים שנים, והנה כתוב, ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים (למטה ל, ה), ואין ספק כי בשקוע השמש ידליק את הנרות, וכאשר חפשנו זאת המלה מצאנו כי יקרא רגע בין הערבים ערב, כי כן כתוב, בין הערבים תאכלו בשר (טז יב), ושם כתוב, בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, (שם שם ח) ובהדלקת הנרות כתוב, יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר (כז כא), וכתיב עולות לה', לבקר ולערב (עזרא ג ג), וכתיב "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (למטה כט לט), והנה על הפסח שכתוב בו בין הערבים, מצאנו "שם תזבח את הפסח בערב, כבא השמש מועד צאתך ממצרים" (דבר' טז ו), פי' כבא השמש לצד מערב ואין זה משמע ביאה, כי הוא היפך יציאת השמש, מדכתיב, השמש יצא על הארץ (ברא' יט כג) שהחל להראות על הארץ, וככה, ובא השמש וטהר (ויקרא כב ז) שלא יראה על הארץ, והנה כתוב על מקרה לילה, והיה לפנות ערב ירחץ במים (דבר' כג יב), ואם אין הדבר כן, יבאר לנו מה הפרש יש בין כבוא השמש של פסח, ובין כבוא השמש של מקרה לילה, וככה ובא השמש וטהר (ויקרא כב ז), אמרו המינים כי שלשה ערבים הם וראייתם בעבור שמצאו, עד הערב השלישית (ש"א ב, ה), והם לא הכירו האמת ולא הבינו, כי כתוב, מחר חדש וגו' ושלשת תרד מאוד (שם שם יה יט) שפירושו כאשר יהיה היום השלישי מהיום הסמוך לערב השדה שאתה נסתר שם, ובעבור זה אמר עד הערב השלישי, ועתה אשוב לפרש, דע כי משקל ערבים לעולם נופל על משקל שנים כמו אָבְנָיִם (למעלה א טז) וכמוהו לוחתָיִם (יחז' כז ה) וככה דְרָכַיִם (משלי כח ו), והעד יפול באחת (שם) וככה שמים, כי הם שני סדני הגלגל שהם כמו מסמרות נטועים שעליהם משענות הגלגל וככה לנטוע שמים (ישעי' נא טז), וכבר פירשתי בס' השם הנכבד, כי שמים מגזרת שם ישר נכח עמו (איוב כג ז), רמז לשני מקומות, והנה יש לנו שני ערבים האחד עריבת השמש, והוא עת ביאתו תחת הארץ, והשני ביאת אורו הנראה בעבים והנה יש ביניהם קרוב משעה ושליש שעה, אז יבא בעל קרי אל המחנה וידליק אהרן את הנרות אמר הגאון רב סעדיה ז"ל, מדת מזבח העולה חמש אמות אורך, וחמש אמות רוחב ובמדת הזאת לא יעמדו כי אם כהנים מעטים שהם זורקים דמי הפסחים קודם שיקרשו והנה בימי יאשיהו שהיו ישראל מועטים לא יכלו הכהנים לזרוק דמי הפסחים והשלמים ששחטו לזרקם לשעה ושליש שעה, ואף כי בהיות כל השבטים בארצם, והנה היתה קבלה שיחלו לשחוט מהרגע שיתברר לאדם כי השמש נטה לצד מערב והזכיר הכתוב בין הערבים שרוב הפסחים היו אז נשחטים שם, והוא סוף הזמן שלא יעבור עד עריבת אור השמש:

והיה לכם למשמרת פרש״‎י נתן להם שתי מצוות דם פסח ודם מילה. כדכתיב ביחזקאל ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. ומתרגם יונתן בדמא דמהולתא ארחם עלך ובדמא דפסחא אפרוק יתך.

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום והא דאמרינן במסכת עבודת כוכבים אנן דפסלינן בדוקים שבעין בעינן ל׳‎ יום. דילמא ההוא לידע בין מום קבוע למום עובר והכא לידע אם יש בו מום כלל. ד״‎א התם כשבא ליקח מן הא״‎י צריך שלשים יום אבל הכא שהיו מזומנים בידם לא בעינן רק ד׳‎ ימים.

עד ארבעה עשר יום כדי שיראו המצרים את יראתם קשורה בבשת ובזוי בבתי היהודים וישמעוה צועקת ואין מושיע לה, וראיה לדבר שהרי כאן כתיב לחדש הזה ללמדך שמצוה זאת לא נהגה רק לאותו פסח.

ושחטו אתו בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ משחיטת הפסח.

ושחטו אתו כנגד שאמר משה הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו אמר לו הקב״‎ה ושחטו. הפסח אינו טעון נסכים ולא סמיכה ולא תנופה חי.

ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל שלא יוכל שום יהודי להטיל על חבירו הדבר לומר לא עשיתי אני זאת אלא אחר עשה הדבר כי כולם יהיו שותפין.

בין הערבים בשעת אסיפת העם כשפועלים באים ממלאכתם.

וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת. פֵּרוּשׁ, צָרִיךְ שְׁמִירָה כְּדִין קֳדָשִׁים כֵּיוָן שֶׁקָּרָא עָלָיו שֵׁם פֶּסַח. עוֹד יִרְמוֹז עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זַ״ל (שיר השירים רבה ב,ב) בְּפָסוּק ״גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי״ (דברים ד:לד), שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם סְרוּכִים קְצָת בְּחֻקֵּי עֲבוֹדָה זָרָה מִצַּד הֱיוֹתָם בֵּין הַמִּצְרִיִּים, וְאָמְרוּ עוֹד (שמות רבה טז,ב) שֶׁרָמַז הַכָּתוּב בְּאָמְרוֹ ״מִשְׁכוּ״ שֶׁיִּמְשְׁכוּ מֵעֲבוֹדָה זָרָה. וְהִנֵּה אֵין כַּוָּנָתָם זַ״ל לוֹמַר חָס וְשָׁלוֹם שֶׁהָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא לְצַד שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם מִבְּלִי יְדִיעָתָם יַעֲשׂוּ חֻקִּים שֶׁל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בִּפְרָטֵי הַמַּלְבּוּשִׁים וְהַמַּאֲכָלִים וּדְבָרִים הָרְגִילִים, וַאֲשֶׁר עַל כֵּן מִלְּבַד שֶׁצִּוָּה שֶׁיַּעַקְרוּ מֵאוֹתָם פְּרָטִים שֶׁיְּדַמּוּ לָהֶם, נִתְחַכֵּם עוֹד אֵל עֶלְיוֹן לַעֲקוֹר בְּחִינַת הָרַע מֵהֶם וְלַעֲשׂוֹת תִּקּוּן עָוֹן זֶה, וְאָמַר שֶׁיִּקְחוּ הַטָּלֶה, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל מִצְרַיִם שֶׁבָּהּ הָיָה לְיִשְׂרָאֵל הַמִּכְשׁוֹלוֹת, וְיַעֲשׂוּ בָּהּ מִצְוָה הָאֲמוּרָה בָּעִנְיָן, וּבָזֶה יִהְיֶה לָהֶם תִּקּוּן לִשְׁמִירַת עֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא אָמְרוֹ וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, פֵּרוּשׁ, בִּמְקוֹם מִצְוַת שְׁמִירַת עֲבוֹדָה זָרָה כְּשֶׁיִּנְהֲגוּ בּוֹ מִשְׁפָּט כָּתוּב, וְהָבֵן.