שְׁמוֹת י״ב · ה׳

תמים. בְּלֹא מוּם:

בן שנה. כָּל שְׁנָתוֹ קָרוּי בֶּן שָׁנָה, כְּלוֹמַר שֶׁנּוֹלַד בְּשָׁנָה זוֹ:

מן הכבשים ומן העזים. אוֹ מִזֶּה אוֹ מִזֶּה, שֶׁאַף עֵז קָרוּי שֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְשֵׂה עִזִּים" (דברים י"ד):

אִמַר שְׁלִים דְכַר בַּר שַׁתֵּהּ יְהֵי לְכוֹן מִן אִמְרַיָא וּמִן עִזַיָא תִּסְבוּן:

שה תמים. שיהיה בלא מום גם שה יקרא כל אחד משני המינים ששם הצאן כוללם וככה שה כשבים ושה עזים (דבר' יד ד), א"ר משה בן עמרם הפרסי, כי השה חיוב פסח מצרים, ובארץ ישראל שה או פר, וראייתו "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר" (שם טז ב) שהוא פסח דורות ולא דבר נכונה כי כל פסח דורות הוא זכר לפסח מצרים, ואין ראוי לשנות, רק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן חיוב, ובקר לשלמים לאכול בחג מבושל במים וכמוהו, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך (שב שם יד), אתה חייב, ובנך ובתך רשות, והעד שכתוב בדברי הימים ששחטו יום ארבעה עשר כבשים ופרים, ושם כתוב הכבשים לפסחים, והפרים לשלמים, בשלו אותם בדודים ובסירות רק לבד הצאן בשלו באש כמשפט, א"ר ישועה, כי יש הפרש בין בן שנה, ובין בן שנתו, כי בן שנה עלתה לו שנה ובן שנתו כמשמעו, והנה בקרבן הנשיאים כבש אחד בן שנתו (במד, ז כא), ובאחרונה כתוב, כבשים בני שנה (שם שם כג):

שה תמים שלא יוכל היהודי לקחת בעל מום להשמט מן המצרי ולומר, אין זה ראוי לכם ואין להקפיד עליו, שהרי הוא בעל מום ונקבה וזקן, לכך נאמר תמים זכר בן שנה שמיקרין אותו לעבודתם אע״‎פ כן אין לירא מהם, כשתיראו שאין יכולת בידם להציל יראתם מכם בעודכם בעיר כ״‎ש כשתצאו מן העיר חוצה לא יוכלו להחזירכם.

בן שנה בן שנתו והראיה מן הנשיאים דכתיב כבש אחד בן שנתו ובסוף כתוב י״‎ב כבשים בני שנה. [מן הכבשים ומן העזים או מן העזים].

וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. טַעַם שֶׁהֻצְרַךְ לוֹמַר תִּקָּחוּ, לוֹמַר אֲפִלּוּ יֵשׁ כְּבָשִׂים יָכוֹל לִקַּח מִן הָעִזִּים, לָזֶה סָמַךְ לְקִיחָה לָעִזִּים.