שְׁמוֹת י״ב · מ״ח

ועשה פסח. יָכוֹל כָּל הַמִּתְגַּיֵּר יַעֲשֶׂה פֶּסַח מִיָּד, תַּלְמוּד לוֹמַר והיה כאזרח הארץ, מָה אֶזְרָח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף גֵּר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר (שם):

וכל ערל לא יאכל בו. לְהָבִיא אֶת שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָה, שֶׁאֵינוֹ מוּמָר לַעֲרֵלוּת וְאֵינוֹ לָמֵד מִ"בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שם):

וַאֲרֵי יִתְגַיַר עִמָךְ גִיוֹרָא וְיַעְבֵּד פִּסְחָא קֳדָם יְיָ מִגְזַר לֵהּ כָּל דְכוּרָא וּבְכֵן יִקְרַב לְמֶעְבְּדֵהּ וִיהֵי כְּיַצִיבָא דְאַרְעָא וְכָל עַרְלָא לָא יֵכוּל בֵּהּ:

וכי יגור אתך גר. טעם אתך בארץ מצרים:

וטעם ועשה פסח, והוא רוצה לעשות הפסח ימול בתחלה:

וטעם וכל ערל לא יאכל בו, על ישראל שלא נמולו, כמו הילודים במדבר בדרך:

וכל ערל - ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא נימול.

ועשה פסח ובא לעשות פסח.

והיה כאזרח הארץ הואיל ושמע ספור נסי הקב״‎ה ובא לחסות תחת כנפיו אע״‎פ שלא היו שם אבותיו באותו הנס. הרי שנתגייר בין שני פסחים שומע אני יעשה פסח שני ת״‎ל והיה כאזרח הארץ מה אזרח אם נפטר מן הראשון לא יעשה את השני אף גר כן.

וכל ערל לא יאכל בו משום דמאיס כדאיתא בפרק מי שהיה טמא.

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר. כָּאן הִסְכִּים עַל קַבָּלַת גֵּרִים מֵהָעֵרֶב רַב כְּדַעַת מֹשֶׁה, וְהוּא אָמְרוֹ אִתְּךָ. עוֹד רָמַז דַּעַת עֶלְיוֹן כִּי לֹא הִסְכִּימָה עַל הַדָּבָר אֶלָּא לִרְצוֹן מֹשֶׁה ה׳ חָפֵץ, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שמות רבה מב). וְהוּא אָמְרוֹ אִתְּךָ גֵּר, פֵּרוּשׁ, עִמְּךָ הוּא גֵּר, שֶׁאֵין אַתָּה בָּקִי בַּנִּסְתָּרוֹת וְלֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְצֵא וּלְמַד מַה עָלְתָה בְּיָדָם מֵהֶם.

הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר. פֵּרוּשׁ, כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת עֶבֶד מְעַכֶּבֶת בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יֹאכַל, גַּם הַגֵּר מִילַת עֲבָדָיו וְכוּ׳ מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּמּוֹל לוֹ כָּל זָכָר. וְאָמְרוֹ וְאָז יִקְרַב וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ לֹא יִצְטָרֵךְ שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אֲחֵרִים עָלָיו אֶלָּא הוּא בְּעַצְמוֹ יִקְרַב לַעֲשׂוֹתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח וְגוֹ׳: