שְׁמוֹת י״ב · כ״ז

ויקד העם. עַל בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה וּבִיאַת הָאָרֶץ וּבְשׂוֹרַת הַבָּנִים שֶׁיִּהְיוּ לָהֶם:

וְתֵימְרוּן דַבַּח חֲיָס הוּא קֳדָם יְיָ דִי חָס עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כַּד הֲוָה מָחֵי יָת מִצְרָאֵי וְיָת בָּתָּנָא שֵׁזִיב וּכְרַע עַמָא וּסְגִידוּ:

ואמרתם זבח פסח. מצאנו פסוח והמליט (ישעי' לא ה), והטעם כמו חמלה, ובעבור שהשם חמל על בכורי ישראל בעבור דם השה, נקרא השה פסח, כמו ושחטו הפסח (פ' כא), והגאון אמר שהוא מגזרת פסח כי הפסח ישען על רגלו התמימה, והמשחית כן עשה שהשחית בכורי בית המצרים, ופסח על בית שכנו העברי ולא השחיתו, וכמוהו, עד מתי אתם פוסחים (מ"א יה כא):

אשר פסח - דילג ועבר.

זֶבַח פֶּסַח הוּא. זֶה הַזֶּבַח נַעֲשֶׂה בִּשְׁבִיל הַפְּסִיחָה שֶׁהָיְתָה עֲתִידָה לְהֵעָשׂוֹת בַּחֲצִי הַלַּיְלָה שֶׁל אַחֲרָיו, וּמִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶבַח בַּלַּיְלָה הֻצְרַךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בָּזֶה הַזְּמַן הַנִּמְשָׁךְ אַחַר הַלַּיְלָה שֶׁל אַחֲרָיו בְּעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת. וְהֻצְרַךְ כָּל אֶחָד לְהַקְרִיב, כִּי הַנֵּס נַעֲשֶׂה לְכָל יָחִיד בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְלֹא לַצִּבּוּר בִּכְלָל.

בנגפו את מצרים בליל ט״‎ו בניסן.

ואת בתינו הציל ולזכרון אותו נס אנו עושים מצוה זו. ד״‎א מה העבדה הזאת לכם שנאכלת צלי שהרי אין שאר בשר קדש נאכל צלי.

ואמרתם זבח פסח הוא ובשביל זבח החפזון אנו אוכלים אותו צלי לפי שהוא דרך חפזון. ויקד העם וישתחוו זו קבלת מצוה שקבלו עליהם לעשות כל האמור למעלה. שכן דרך כל מי שמקבל לעשות את אשר יצווה מרכין צוארו ונראה בהשתחואתו שקבל עליו המצוה.