שְׁמוֹת י״ב · ט״ו

שבעת ימים. שטיינ"א שֶׁל יָמִים:

שבעת ימים מצות תאכלו. וּבְמָקוֹם אַחֵר הוּא אוֹמֵר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת" (דברים ט"ז) לִמֵּד עַל שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח שֶׁאֵינוֹ חוֹבָה לֶאֱכֹל מַצָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאכַל חָמֵץ; מִנַּיִן אַף שִׁשָּׁה רְשׁוּת? תַּ"לֹ "שֵׁשֶׁת יָמִים". זוֹ מִדָּה בַתּוֹרָה, דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ בִּלְבַד יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא, מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת אַף שִׁשָּׁה רְשׁוּת; יָכוֹל אַף הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת, תַּ"לֹ "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" - הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה (פסחים ק"כ):

אך ביום הראשון תשביתו שאור. מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְקָרוּי רִאשׁוֹן לְפִי שֶׁהוּא לִפְנֵי הַשִּׁבְעָה; וּמָצִינוּ מֻקְדָּם קָרוּי רִאשׁוֹן, "הֲרִאישׁוֹן אָדָם תִּוָּלֵד" (איוב ט"ו) - הֲלִפְנֵי אָדָם נוֹלַדְתָּ; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעָה? תַּ"לֹ "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ וְגוֹ'" (שמות ל"ד) - לֹא תִשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם (פסחים ה'):

הנפש ההוא. כְּשֶׁהִיא בְנַפְשָׁהּ וּבְדַעְתָּהּ - פְּרָט לְאָנוּס (מכילתא):

מישראל. שׁוֹמֵעַ אֲנִי תִּכָּרֵת מִיִּשְׂרָאֵל וְתֵלֶךְ לָהּ לְעַם אַחֵר, תַּ"לֹ בְּמָקוֹם אַחֵר "מִלְּפָנַי" (ויקרא כ"ב) - בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רְשׁוּתִי:

שִׁבְעַת יוֹמִין פַּטִיר תֵּיכְלוּן בְּרַם בְּיוֹמָא קַדְמָאָה תְּבַטְלוּן חֲמִיעַ מִבָּתֵּיכוֹן אֲרֵי כָּל דְיֵכוּל חֲמִיעַ וְיִשְׁתֵּצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מִיִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא קַדְמָאָה עַד יוֹמָא שְׁבִיעָאָה:

שבעת ימים. טעם מצות תאכלו, זכר לאכילתם בצאתכם ממצרים, כי לא צוה שיאכלו מצות רק הנאכלים עם הפסח לפני חצות לילה, רק שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים כי שם כתוב כי לא חמץ, ואלו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי, כי הענן היה מוליכם יומם ולילה, ולא היו מתעכבים בחנותם עכוב רב, וככה כתוב על הפסח, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני (דבר' טז ג), והנה הזכיר על הפסח שבעת ימים תאכל מצות חיוב על דרך הפשט והעד למען תזכור את יום צאתך (שם) ובעבור זה כתוב, כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות (פ' כ) חיוב בארץ ישראל ובחוצה לארץ:

ואחר שקבלה היתה ביד ישראל שיחלו לשחוט את הפסח בנטות השמש לצד מערב וכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי (לד כה) על כן דרשו רז"ל אך חלק, ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי (ברא' ב ב) כאשר נכנס היום השביעי כבר כלתה מלאכתו וככה ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, בהכנס היום הראשון כבר נשבת כל השאור מהבתים והנה תחלת יום ראשון סוף יום י"ד בערב, ככתוב מיום הראשון עד יום השביעי, והנה פירוש זה, כי שבעת ימים שלמים הם מיום י"ד לחדש בערב שהוא סוף יום י"ד, עד יום הכ"א לחדש בערב, ועוד אדבר על זה:

שבעת ימים מצות תאכלו פרש״‎י ובמקום אחר הוא אומר ששת ימים תאכל מצות וגו׳‎ למדנו על השביעי שאינו חובה לאכול מצה ובלבד שלא יאכל חמץ ומנין שכל ששת ימים רשות, זו מדה בתורה דבר שהיה בכלל וכו׳‎ כלומר השבעת ימים היו בכלל אכילת מצה דכתיב שבעת ימים מצות תאכלו והשביעי יצא מכלל השבעה מהאי קרא דששת ימים תאכל מצות ללמד עליו שהוא רשות שאינו חובה, ולא ללמד על עצמו לבדו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דהיינו השבעה ימים מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת, ולא כתיב תאכל מצות שהרי הוציאו מכלל האחרים אף ו׳‎ ימים רשות רצה לאכול בלא לחם או להתענות הרשות בידו, יכול אפילו לילה הראשון רשות ת״‎ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. שבעת ימים מצות תאכלו כנגד רביע החדש שהוא שבעת ימים שכך שמשה המכה. שבעת ימים מצות תאכלו מצוה זו לדורות. ומוסב אחוקת עולם תחגוהו. ואי אפשר לומר במצות שהוציאו ממצרים, שאע״‎פ שנסתפקו מהם ששים ואחת סעודות לא היתה המצוה רק לילה הראשון.

אך ביום הראשון תשביתו לפי הפשט פי׳‎ דוגמא ויכל אלהים ביום השביעי שאי אפשר לומר שעשה מלאכה ביום השביעי אלא כלה כל מלאכתו ביום הששי וכשבא יום השביעי נמצאת כל מלאכתו נגמרת אף כאן נמי ביום הראשון תשביתו לפני בא יום ראשון תשביתו וכשבא יום ראשון נמצא שהוא מושבת.

כי כל אכל חמץ שלא תאמר אוכל מצה ואוכל חמץ עמה, דאם כן תבטל המצה מפני החמץ שאדם רגיל בה. כי כל אכל חמץ עונש שמענו אזהרה מנין ת״‎ל ולא יאכל חמץ.

שִׁבְעַת יָמִים. הִנֵּה הַטַּעַם הוּא לְצַד שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַחְמִיץ וּגְאָלָם הַגּוֹאֵל. וְאִם תֹּאמַר, וַהֲלֹא הַיּוֹצְאִים עֲדַיִן לֹא יָצְאוּ לַעֲשׂוֹת זִכָּרוֹן לַדָּבָר? הֲלֹא גַּם הַפֶּסַח שֶׁצִּוָּה ה׳ לָקַחַת שֶׂה לְבֵית אָבוֹת וְגוֹ׳ עֲדַיִן לֹא פָּסַח, אֶלָּא שֶׁבִּזְכוּת מִצְוָה זוֹ יִפְסַח ה׳, גַּם הַמַּצָּה בִּזְכוּת מִצְוָה זוֹ יְמַהֵר לְגָאֳלָם, וְכֵן הָיָה:

וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים קכ.) מִדְּרָשׁוֹת הַתּוֹרָה בְּאַחַת מִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, כִּי כָל שִׁבְעָה אֵין חִיּוּב בְּמַצָּה אֶלָּא לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה קְבָעוֹ הַכָּתוּב חוֹבָה, וְהַטַּעַם כִּי גַּם בְּחִינַת הַמִּצְוָה לֹא הָיָה אֶלָּא בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְזֶה נִקְבַּע לְחוֹבָה בַּזְּמַן עַצְמוֹ, וּמֵאָז וָהָלְאָה אֵין כִּוּוּן בַּנֵּס לַמִּצְוָה, וְהָבֵן. וְטַעַם אָמְרוֹ ״שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת״ אֵינוֹ אֶלָּא רְשׁוּת. וְאוּלַי שֶׁדִּבֵּר בְּסֵדֶר זֶה לוֹמַר כִּי מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אָכַל כָּל שִׁבְעָה.

וְתִמְצָא כִּי צִוָּה ה׳ שְׁנֵי מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ - בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, יוֹם רִאשׁוֹן לְצַד נֵס יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְיוֹם שְׁבִיעִי לְצַד נֵס גְּמַר הַגְּאוּלָה שֶׁל קְרִיעַת יַם סוּף וְכוּ׳.

עוֹד טַעַם אָמְרוֹ שִׁבְעַת, לְצַד שֶׁלֹּא צִוָּה ה׳ בְּכָל שִׁבְעָה לָאו דְּלֹא תֹּאכַל חָמֵץ, וְהָיִיתִי אוֹמֵר אִם לֹא אָכַל חָמֵץ אֵין בְּיָדוֹ לֹא זְכוּת וְלֹא עֹנֶשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר ״שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת״, לוֹמַר לְךָ כִּי כְּשֶׁלֹּא אָכַל חָמֵץ כְּאִלּוּ אָכַל מַצּוֹת, וַהֲרֵי בְּיָדוֹ שֶׁבַע מִצְווֹת עֲשֵׂה.

וְטַעַם שִׁבְעָה וְלֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, נִתְכַּוֵּן ה׳ שֶׁיִּהְיוּ עֲסוּקִים בְּמִצְווֹת עַד גְּמַר הַגְּאוּלָּה שֶׁהוּא בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח אֲשֶׁר הִפְלִיא ה׳ עֲשׂוֹת נִסִּים לָהֶם וּבְרוֹדְפֵיהֶם מִשְׁפָּטִים.

גַּם יֵשׁ טַעַם בָּרוּחָנִיּוּת, כִּי יְסוֹדֵי הַקְּדֻשָּׁה שֶׁהֵם שֹׁרֶשׁ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה עֵינַיִם (זכריה ג:ט), וְתִקָּרֵא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בַּת שֶׁבַע לְסִבָּה זוֹ (זהר חלק ג ו:).