יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבִנְיָמִֽן׃

הפסוק ממשיך את רשימת השבטים ומזכיר את יששכר, זבולן ובנימין. אבן עזרא עוסק בעיקר בדקדוק השמות, ומסביר למשל שבשם ״יששכר״ נבלעה אחת משתי השי״ן במבטא, וכן מבאר את מנהג העברים לנקד את הוי״ו החיבורית בשורק כשהיא מתחברת לאותיות מסוימות. מבחינת התוכן, זהו המשך המניין המסודר של בני יעקב היורדים למצרים, כאשר בנימין, בנה הצעיר של רחל, נמנה כאן יחד עם בני לאה, לפני שיוזכרו בני השפחות בפסוק הבא.