וַיֹּ֗אמֶר הָ֠בִ֠י הַמִּטְפַּ֧חַת אֲשֶׁר־עָלַ֛יִךְ וְאֶחֳזִי־בָ֖הּ וַתֹּ֣אחֶז בָּ֑הּ וַיָּ֤מׇד שֵׁשׁ־שְׂעֹרִים֙ וַיָּ֣שֶׁת עָלֶ֔יהָ וַיָּבֹ֖א הָעִֽיר׃

שֵׁשׁ שְׂעֹרִים. אִי אֶפְשַׁר לוֹמַר שֵׁשׁ סְאִין, שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לָשֵׂאת כְּמַשּׂאוֹי זֶה, אֶלָּא שֵׁשׁ שְׂעוֹרִים מַמָּשׁ. וְרָמַז לָהּ שֶׁעָתִיד לָצֵאת מִמֶּנָּה בֵּן שֶׁמִּתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת: "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'":

וימד שש שעורים. ספר הכתוב מה שנתן לה. ובדרש: ששה צדיקים יעמדו ממנה.

וימד שש שעורים, נראה שהיה מדת קב שהוא ששית הסאה, שכן היה דרכם לחלק מדה גדולה לשש חלקים כמ"ש (יחזקאל מו) וששיתם את האיפה, והמדה הזאת נקראת שש, והדין הוא שאין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר המחזיק חצי קב, ונתן לנעמי ורות קב שהוא מזון סעודת שחרית לשתיהן, ובזה גילה שיגמר הדבר היום ולא יצטרכו על סעודת הערב, ויבא העיר: