וַתֹּ֩אמֶר֩ לָ֨הּ חֲמוֹתָ֜הּ אֵיפֹ֨ה לִקַּ֤טְתְּ הַיּוֹם֙ וְאָ֣נָה עָשִׂ֔ית יְהִ֥י מַכִּירֵ֖ךְ בָּר֑וּךְ וַתַּגֵּ֣ד לַחֲמוֹתָ֗הּ אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָה֙ עִמּ֔וֹ וַתֹּ֗אמֶר שֵׁ֤ם הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֧יתִי עִמּ֛וֹ הַיּ֖וֹם בֹּֽעַז׃

יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ. בַּעַל הַשָּׂדֶה שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן לָךְ פָּנִים לִלְקֹט בְּשָׂדֵהוּ:

ותאמר. כי מן המאכל שנתנו לה מורה שלא לקטה בין העניים רק שעשתה איזה עבודה לאיש ונתן לה לחם וקליות עבור עבודתה והלקט שהביאה מורה שכל היום לקטה ולא עסקה בענין אחר, ועז"א איפה לקטת היום שהוא תמוה על רוב הלקט ואנה עשית שבהכרח עשית איזה פעולה אצל איש שלכן נתן לך לאכול כי אין נותנים אוכל ללוקטי הלקט, עכ"פ נראה שאיש אחד עשה לך מצד החסד והכיר אותך שמצאת חן בעיניו יהיה מכירך ברוך, ותגד לחמותה את אשר עשתה עמו ר"ל שהגידה מה הדבר שעשתה עמו, כי הוא אמר לה שבעבור שעשתה חסד עם חמותה ובעבור שנתגיירה ע"כ מצאה חן בעיניו וע"כ נתן לה לאכול כי דבר זה הוא אצלו כאלו עשתה לו נחת רוח ודבר טוב בעיניו, ופרשה הדבר כי שם האיש (שדברים האלה נחשבים אצלו כאלו עשיתי עמו איזה טוב) הוא בועז שהוא שופט ישראל ודברים כאלה נוגעים לו כאילו קבל ממני איזה מעשה להנאתו: