וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נׇכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אׇבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה׃

וְדַחֲזֵיתָא בְיוֹמָא דְאֲחוּךְ בְּיוֹם תְּבִירֵיהּ וְדַחֲדִיתָא לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם תְּבִירְהוֹן וּדְאַסְגֵיתָא לְמַלָלָא רַבְרְבָן בְּעִדַן עָקָא:

ואל - לא היה ראוי שתראה ביום נכרו הוא יום אידו, שהוא נכר בעיניו, שלא הכיר יום כמוהו בימים.

ואל תרא. לא היה ראוי לך לראות ביום צרת אחיך בעת שנתנכר מארצו ונתגרש ממנו וכאומר ואם לא מצאה ידך לעזור לו עכ״פ היה לך לשבת בית ולא להסתכל בבשתו להכלימו:

ואל תשמח. ר״ל וכ״ש שלא היה לך לשמוח על בני יהודה בעת שנאבדו ונשמדו:

ואל תגדל פיך. כ״ש שלא היה לך להגדיל פה ולהטיח דברי לעג ביום בוא להם הצרה וכאומר הנה באמת את כל אלה עשית ותחשב א״כ לחמס:

נכרו. מל׳ נכר וזר:

ואל תרא. עתה חושב העול שעשו מדרגה אחר מדרגה, הלא מהראוי היה לבל תרא ביום אחיך ביום נכרו ביום נעשה אחיך לך כנכרי ושחתת ברית אחים, היה ראוי שתמנע עצמך מלראות יום ההוא, ועכ"פ היה ראוי שלא תשמח לבני יהודה, ועכ"פ היה ראוי שלא תגדיל פיך ולא תוציא השמחה שבלב אל הפה לדבר לעג ובוז, וכ"ז ידבר על מה שעשו בחורבן ראשון שהיו שמחים ולועגים על מפלת ישראל והיו מגדילים בפיהם את החורבן, כמ"ש האומרים ערו ערו עד היסוד בה: