מִיכָה ז׳ · ג׳

עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב. עַל שְׂכַר הָרָעַת כַּפֵּיכֶם אַתֶּם מְקַוִּים שֶׁיֵּיטִיב לָכֶם.

הַשַּׂר שׁוֹאֵל. שֹׁחַד.

וְהַשּׁוֹפֵט. הַדָּן אֶת הַדִּין גַּם הוּא בְּשִׁלּוּם אוֹמֵר לְשׁוֹפֵט חֲבֵרוֹ כְּשֶׁהוּא גַּזְלָן וּמְחֻיָּב בַּדִּין, שַׁלֵּם לִי גְּמוּלִי בָּזֶה וַאֲנִי אֲזַכֶּה אוֹתְךָ בְּדִין אַחֵר.

וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ. הַמֶּלֶךְ אוֹ הַנָּשִׂיא אוֹמֵר בַּדִּין רְצוֹן נַפְשׁוֹ, הַוַּת נַפְשׁוֹ דְּבַר הַהֹוֶה לִרְצוֹנוֹ. וּלְנַפְשׁוֹ כְּמוֹ (ירמיהו ט״ו:א) ״אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה״ וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן: ״תַּחְמוּדֵי נַפְשֵׁיהּ״.

וַיְעַבְּתוּהָ. עֲשָׂאוּהָ קְלִיעָה שֶׁל חֵטְא בֵּין שְׁלָשְׁתָּן כַּעֲבוֹתוֹת הָעֲגָלָה חֲטָאָה, שֶׁהָעֲבוֹת מְשֻׁלֶּשֶׁת הִיא, כָּךְ מָצָאתִי בְּתַרְגּוּם יְרוּשַׁלְמִי ״עֲבַדְנוּהָ כִּקְלִיעָה דְחוֹבִין״.

מַבְאֲשִׁין בִּידֵיהוֹן וְלָא מוֹטִיבִין שִׁלְטוֹנָא שְׁאֵיל וְדַיָנָא אֲמַר עֱבֵיד לִי דְאֶשְׁלַם לָךְ וְרַבָּא מְמַלֵיל תַּחֲמוּדֵי נַפְשֵׁיהּ וַי עֲלֵיהוֹן עַל דְקַלְקְלוּתָא:

על - אמר רבי מרינוס: ותהי להם הלבנה לאבן תחת אבן וככה על הרע כפים תחת היטיב.

מלת ויעבתוה - מגזרת עבותים.והטעם: אם הגדול יחל לדבר הות מלבו הות כמו הוות בקרבה יעבתוה השומעים. והטעם: יוסיפו עליהם.

על הרע כפים להיטיב. ר״ל יתנו דעתם על הרע אשר בכפיהם להטיבו ולחזקו:

השר שואל. ר״ל בזה יחזקו את הרע כי השר שביניהם שואל השוחד בפה מלא למען יטה המשפט:

והשופט בשלום. ר״ל אין כוונת השופט להוציא הדין לאמיתו אבל כל כוונתו בעבור תשלום שכרו:

והגדול. הוא אשר בידו לכוף על קיום המשפט:

דובר הות נפשו הוא. עוד הוא מבזה ומדבר שברון נפש אל מול זה שהטו את משפטו לחייבו שלא כדין:

ויעבתוה. השר והשופט והגדול שביניכם מחזקים את הרע כחבל עב:

להיטיב. ענין חוזק כמו ההיטיב חרה לך (יונה ד׳:ד׳):

הות. ענין שברון נפש וכן הות לאביו בן כסיל (משלי י״ט:י״ג):

ויעבתוה. ר״ל יחזקו כחבל עב:

על הרע, סדר הכתוב, על הרע כפים השר שואל והשופט להיטיב בשלום, ר"ל הגם שתראה שהשר והשופט שואל על הרע כפים, דהיינו ששואל וחוקר ודורש על הרע שנעשה בכפים, בל תחשוב ששואל ע"ז כדי לעשות משפט ולהעניש את עושה הרע, רק שואל כדי להיטיב את הרע בשילום, ר"ל ע"י שישלם לו שוחד וע"י התשלומין שיקבל מאת עושה רע ייטיב עם עושה הרע ולא יענישהו, והנה השר היה ממונה ליסר עושה עול, והשופט היה ממונה לעיין בדינו כפי המשפט, ושניהם השר והשופט קבלו תשלומין, והיטיבו עם עושה הרעה, ועוד היה עליהם הגדול שהוא הראש על כולם והמופלא שבסנהדרין וכשלא מצאו משפט אצל השר והשופט הלכו אל הגדול והגדול דובר הות נפשו הוא (להיטיב בשלום) ר"ל שהגדול רוצה ג"כ לקחת שוחד, לכן הוא דובר שהרע הזה הוא הות נפשו של עושה הרע. ר"ל שראוי להמית אותו ושתבא הוות ושבר על נפשו, אבל רק דובר כן, ור"ל השר והשופט שואל, והגדול דובר הוות נפשו הוא, וכ"ז להיטיב בשלום, בין שאלת ודרישת השר והשופט ובין מה שהגדול דובר ומחליט שהרע כפים ראוי להוות ושבר, כ"ז רק כדי שישלמו להם שוחד שע"י ייטיבו את הרע, ובזה ויעבתוה, שאז יסכימו השלשה שהם השר והשופט והגדול להיטיב את הרע, ויעשו עבות שאין עבות פחות משלשה כמ"ש חז"ל, ר"ל אז יעשו פסק דין בכל תוקף בחוט המשולש אשר לא ינתק לאשר הדבר בחוזק שאין מגיע עונש לעושה הרע: