אָבַ֤ד חָסִיד֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְיָשָׁ֥ר בָּאָדָ֖ם אָ֑יִן כֻּלָּם֙ לְדָמִ֣ים יֶאֱרֹ֔בוּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִ֖יהוּ יָצ֥וּדוּ חֵֽרֶם׃

וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן. אָדָם יָשָׁר בִּבְנֵי אָדָם אָיִן.

יָצוּדוּ חֵרֶם. יָצוּדוּ בְּחֶרְמָם וּבִמְצוּדָתָם.

אָבָדוּ חֲסִידַיָא מִן אַרְעָא וּדְקָשִׁיט בֶּאֱנָשָׁא לֵית כּוּלְהוֹן לְמִשְׁפַּךְ דַם זַכַּאי כַּמְנִין גְבַר יַת אֲחוֹהִי מָסְרִין לִגְמִירָא:

אבד, חרם - כמו רשת משטח חרמים.

אבד חסיד. עתה יפרש המשל ויאמר הנה אבד חסיד מן הארץ ואין איש ישר בין בני אדם:

לדמים יארובו. מארבים לשפוך דם:

יצודו חרם. יצוד אותו ברשתו:

יארבו. מלשון אורב:

יצודו. מלשון צדייה:

חרם. כמו בחרם והוא הרשת וכן משטח חרמים (יחזק׳ כו):

אבד מפרש נגד אין אשכול לאכול, אבד חסיד מן הארץ שהחסיד שעשה כל מעשהו יותר על החיוב בין במצות שבין אדם למקום בין במצות שבין אדם לחברו וזה נדמה כאשכול המלא ענבים כן היה מלא פרי צדקה ומשפט, וכמ"ש חז"ל אשכול איש שהכל בו, זה נאבד מן הארץ, ונגד בכורה אותה נפשי אמר וישר באדם אין שיהיה עכ"פ איש העושה עפ"י היושר במצות שבין אדם לחברו, ועל זה אמר באדם, ר"ל במצות הנוהגות מאדם לאדם ג"כ אין, כי בהפך כולם לדמים יארבו, לשפוך דם, ואיש יצוד את אחיהו בחרם ופח יקוש ללכוד אותו: