מִיכָה א׳ · ג׳

יוֹצֵא מִמְּקוֹמוֹ. מִכִּסֵּא רַחֲמִים לְכִסֵּא הַדִּין:

וְדָרַךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ. עַל הָרָמִים וְגַסֵּי הָרוּחַ:

אֲרֵי הָא יְיָ מִתְגְלֵי מֵאֲתַר בֵּית שְׁכִינְתֵּיהּ וְיִתְגְלֵי וְיִרְמוֹס יַת תּוּקְפֵי אַרְעָא:

כי, יוצא - שהיה בהיכל קדשו והם השמים, על כן וירד. וטעם זאת הפרשה, להביא גזירותיו כדרך שירת דוד כאשר פירשתי.

ויש אומרים: כי במתי ארץ - רמז לשליטים וככה: ונמסו ההרים ואין צורך, רק הטעם כי בכל מושל ויעשה חפצו וימסו ההרים ברצונו.

כי הנה. ר״ל וזהו אמרי דעו אשר הנה ה׳ יוצא ממקומו מכסא הרחמים:

וירד. משם ירד וירמוס על במתי ארץ ר״ל ישפיל הרמי׳ וגסי הרוח:

ודרך. מלשון דריכה ורמיסה:

במתי. ענין גובה כמו ועל במותי ידריכני (חבקוק ג׳:י״ט):

כי הנה בעת אשר ה' יוצא ממקומו, (שזה ממליץ שילך בעצמו להעניש בעונש השגחיי, שאינו מכה ע"י שליח רק בעצמו כמו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים).

וירד ודרך על במתי ארץ, מצייר בדרך ההגשמה שיעמוד תחלה על הרים הגבוהים: