מְלָכִים ב׳ ט׳ · ל׳

וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ. וּתְקָנַת יַת רֵישָׁהּ, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא לְחֵן בְּעֵינֵי יֵהוּא, וְיִשָּׂאֶנָּה.

וַאֲתָא יֵהוּא לְיִזְרְעֶאל וְאִיזֶבֶל שְׁמָעַת וְכַחֲלַת בִּצְרִידָא עֵינָהָא וְתַקְנַת יַת רֵישָׁהּ וְאִסְתַּכִיאַת מִן חֲרַכָּא:

ותשם בפוך עיניה. כמו ותשם פוך בעיניה, וכן (תהלים עד ז): שלחו באש מקדשך, ומשפטו: שלחו אש במקדשך:

ותיטב את ראשה. תקנה צעיף ראשה וקשטה עצמה, למצוא חן בעיני יהוא, לבל יהרגנה:

בפוך. הוא כחול שחור, וכן (ירמיהו ד ל): כי תקרעי בפוך עיניך:

ותיטב. ענין תקון, כמו (שם ב לג): מה תיטבי דרכך:

ותשקף. ראתה והביטה:

ותשם בפוך היא חשבה שתמצא חן בין שרי החיל, ושימצא מי מהם שיחזיק בידה נגד העבד המורד באדוניו, ולכן אמרה זמרי הרג אדוניו להזכיר כי זמרי נהרג ולא אבו ישראל להמליך את המורד והורג אדוניו:

ותשם בפוך עיניה. ר"ל שכבר קשטה את עצמה ושמה פוך בעיניה להיטיב ראותה אולי עשתה כדי שתשא חן בעיניו ויחמול עליה ולא יהרגנה או עשתה זה להחזיק המלוכה עדיין והוא יותר נכון ולזה אמרה בגאוה ליהוא השלום זמרי הורג אדניו: