וַיַּשְׁכִּ֣ימוּ בַבֹּ֔קֶר וְהַשֶּׁ֖מֶשׁ זָרְחָ֣ה עַל־הַמָּ֑יִם וַיִּרְא֨וּ מוֹאָ֥ב מִנֶּ֛גֶד אֶת־הַמַּ֖יִם אֲדֻמִּ֥ים כַּדָּֽם׃

אֲדֻמִּים כַּדָּם. כֵּן דֶּרֶךְ הַמַּיִם, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת עֲלֵיהֶם בַּבֹּקֶר, מַאֲדִימוֹת.

מִנֶּגֶד. מֵרָחוֹק, וְהֵם לֹא רָאוּ בְּאוֹתוֹ הַנַּחַל מַיִם מֵעוֹלָם, לְפִיכָךְ הָיוּ סְבוּרִין שֶׁהוּא דָם.

וְאַקְדִימוּ בְּצַפְרָא וְשִׁמְשָׁא נְחַת עַל מַיָא וַחֲזוֹ מוֹאֲבָאֵי מִקֳבֵל יַת מַיָא סוּמָקִין כִּדְמָא:

על המים. הבאים אל הנחל בדבר ה׳:

אדומים כדם. על ידי זריחת השמש על המים, נראים הם אדומים:

וישכימו (לדעת חכמינו זכרונם לברכה היה זה בבקר שאחריו, ולפי המפרשים שמ"ש כעלות המנחה הוא מנחת הבקר היה באותו בקר תיכף):