מְלָכִים ב׳ כ״ג · י׳

הַתֹּפֶת. הוּא הַמֹּלֶךְ, וְעַל שֵׁם שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים מַקִּישִׁים בְּתֻפִּים, שֶׁלֹּא יִשְׁמַע הָאָב אֶת נַהֲמַת הַבֵּן כְּשֶׁהוּא נִכְוָה בִּידֵי הַצּוּרָה שֶל עֲבוֹדָה זָרָה מֹלֶךְ, קְרָאוּהוּ תֹּפֶת.

וְסָאֵיב יַת תּוֹפֶת דִי בְחֵילַת בַּר הִנוֹם בְּדִיל דְלָא לְאַעֲבָרָא גְבַר יַת בְּרֵיהּ וְיַת בְּרַתֵּיהּ בְּנוּרָא לַמוֹלֶךְ:

את התופת. הוא המקום שהיו מעבירים שם בניהם למולך, ונקראה כן על שם שהיו מכים בתופים, לבל ישמע האב נהמת הבן כשהוא נשרף בין המדורות, ולבל יכמרו רחמיו:

לבלתי להעביר. רצה לומר: טמא המקום ההוא, לבל יעלה עוד על לב אדם להעביר שם למולך:

וטמא התפת היה מקום חוץ לירושלים ששם היו מעבירים הבנים למולך והגם שקרקע עולם אינה נאסרת, מכל מקום טמא את המקום כדי שלא ימצא להם מקום להעביר למולך:

וטמא את התופת. הנה עשו שם בנין כדי להעביר בנו ובתו באש למולך והיה אש מכאן ואש מכאן והכומרים מעבירים אותו בין שני האשים: