מְלָכִים א׳ כ״א · ט׳

קִרְאוּ צוֹם. וּבְיוֹם צוֹם דַּרְכָּם לִבְדֹּק בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבְּיָדָם.

וּכְתָבַת בְאִגַרְתָּא לְמֵימָר גְזָרוּ צוֹמָא וְאוֹתִיבוּ יַת נָבוֹת בְּרֵישׁ עַמָא:

קראו צום. על כי ביום הצום, הדרך הוא להתקבץ זקני העיר, לפשפש במעשה אנשי העיר:

ותכתוב בספרים דבר זה כתבה בדרך עצה מדעתה, ובשמה לא בשם אחאב, כאומרת הנה אחאב מעיד לפניכם בכתבו וחותמו כי נבות ברך אלהים ומלך ואתם לעצמכם בודאי תאמינו לדברי המלך כי לא ישקר, אולם באשר לא תוכלו לחרוץ עליו משפט מות לפני העם על מכתב הזה עד יעיד המלך בפניו, וכדי בזיון וקצף להמלך כי אם היה רק על שבזה אלהיו היה בא להעיד, אבל אחר שבזה גם את המלך גנאי היא לו לבא בעצמו להעידו, לכן עצתי שתחפאו הדבר בפני העם באופן זה, קראו צום ואסיפה, כי משפט מות היה נעשה בהקהל העם כולו, ואת נבות הנדון הושיבו בראש העם כי את הנדונים משפט מות היו מושיבים על בימה גדולה שהכל יראוהו:

קראו צום. שלחה להם זה כי ביום הצום הם מתקבצים ואז יתכן שיעידו זה העדים לעיני כל העם: