מְלָכִים א׳ כ״א · ח׳

אֶל הַזְּקֵנִים. זִקְנֵי אַשְׁמַאי, סָבֵי דְבַהֲתָא.

וּכְתָבַת אִגַרְתָּא בִּשְׁמָא דְאַחְאָב וַחֲתָמַת בְּעִזְקְתֵיהּ וְשַׁדְרַת אִגְרָן לְסָבַיָא וּלְתוּרְבְּיָנֵי דִבְקַרְתָּא דְיַתְבִין עִם נָבוֹת:

ותחתום בחותמו. חתמה האגרת בחותם טבעתו:

היושבים. במושב זקני העיר עם נבות:

ספרים. אגרות, על שם שבהן יסופר דברים:

החורים. השרים, וכן (נחמיה ה ז) ואריבה את החורים:

השאלות: יפלא מאד איך לא התיראה מלכתוב בשם המלך אל הזקנים והחורים שישכרו עדי שקר ויעידו עדות שקר על נבות ושישפטוהו ע"ז משפט מות, ומה תעשה אם הזקנים יראו את מכתב המלך אל כל העם ותתגלה הנבלה הזאת שהמלך אשר במשפט יעמיד ארץ מצוה לרצוח נפש נקי על לא חמס בשקר ובמרמה, והלא מחר יעשה כן לכל איש ואיש ותחנף הארץ בדמים, ואיך הסכימו כל הזקנים לזה ולא גלו ערותו וחטאתו לעיני השמש, ודבר כזה לא נמצא דוגמתו בקורות העמים גם בימי החשך והאפלה, ולמה יושיבוהו בראש העם, ולמה יעידו שברך אלהים ומלך ולא די באחד מהם, ולמה אמר ותכתוב ספרים והיה די שתכתוב ספר אחד, ולמה כפל ויבואו שני האנשים בני בליעל ויעידוהו אנשי הבליעל:

ותכתוב, הנה היא שמעה והבינה ג"כ כי נבות כיון לבזות את הע"ז איך שאחאב המיר נחלת אבותיו, וכן בזה את המלך בדברו אליו כזאת, והגם שלא היו עדים, וע"י שבזה את המלך אין המלך יכול להיות עד ובע"ד, הלא במה שבזה אלהיו הלא על זה נאמן המלך להעיד, והנה משפט המבזה את המלך יהיה לפני החורים, ומשפט המקלל אלהיו הוא לפני הזקנים, וז"ש שכתבה ספרים בשם אחאב ותחתום בחותמו ובספרים האלה היה כתוב כי אחאב מעיד שנבות ברך אלהים ומלך, ובזה לא כתבה שקר כי באמת בזה את אחאב ואלהיו, ושלחה את הספרים אל הזקנים שהם ידונו על שבזה הע"ז, ואל החורים שהם ידונו על שבזה את המלך, ובאר למה שלחה זאת ליזרעאל כי אשר בעירו היושבים את נבות וראוי שיהיה נדון לפני ב"ד שבעירו, והנה לפי המשפט ראוי שאחאב יבא בעצמו לפני הב"ד ויעידו בפניו, כי אין ראוי לדון דיני נפשות על עדות שבכתב, וע"ז:

אל הזקנים ואל החורים. ר"ל השופטי' והשרים והם לבדם ידעו זה הסוד ובטחה בהם איזבל שיסכימו למה ששלח להם אחאב וחתמה בחותמו וידמה מזה שאם היו יודעים העם זאת התחבולה לא היו מסכימי' בהריג' נבות ואף על פי שהיו מסכימים בזה זקני העיר ושריה: