מְלָכִים א׳ י״ח · כ״ט

וַיִּתְנַבְּאוּ. (תַּרְגּוּם:) וְאִשְׁתַּטִּיאוּ.

וַהֲוָה כְּמֶעְבַּר טִיהֲרָא וְאִשְׁתַּטִיאוּ עַד לְמִיסַק מִנְחָתָא וְלֵית קַל וְלֵית דְעָנֵי וְלֵית דְמַצִית:

ויתנבאו. עשו את עצמם כאלו מדברים בנבואה שתרד האש, ולא חדלו מלהתנבאות עד בוא עת העלאת מנחת הערב, הוא תמיד של בין הערבים, כי אז נלאו ולא התנבאו עוד:

ואין קול. אבל אין קול וכו׳:

ואין קשב. רצה לומר: וזה לפי שאין מי יקשיב, להם כי אינו אלוה:

ויתנבאו. עשו עצמם כמתנבאים:

קשב. האזנה, כמו (ישעיהו כא ז) והקשיב קשב:

ויהי כעבור הצהרים שאז ידעו ששב השמש אחורנית ולא ישיגו מבוקשם התנבאו נביאות שקר, מדוע לא שעה אל מנחתם, ונבאו מזה שאלהיהם כועס על עובדיו וכדומה, ואין קול כנ"ל, ואין קשב שהעם לא הקשיבו אל נבואתם הכוזבת:

ויתנבאו עד לעלות המנחה. ר"ל וידברו אלה הדברים ודומיהם:

ואין קול ואין עונה ואין קשב. ר"ל שלא בא שום קול מהבעל ולא ענה אותם בזולת קול לעשות בקשתם ולא שפע ממנו דבר יתבאר שיש שם מקשיב לקולם:

וירפא את מזבח ה' ההרוס. ר"ל שבזה הפעל העלה רפואה אל מזבח ה' ההרוס בישראל עד שלא היו זובחים לו יתברך כי אם לע"ג או אפשר שהיה שם מזבח בנוי לה' להיותו במת יחיד והרסו אותו בעבד' ע"ג ואז הרסו כל המזבחות שהיו שם לשם ית' כאמרו את מזבחותיך הרסו: