וְאָר֣וּר נוֹכֵ֗ל וְיֵ֤שׁ בְּעֶדְרוֹ֙ זָכָ֔ר וְנֹדֵ֛ר וְזֹבֵ֥חַ מׇשְׁחָ֖ת לַאדֹנָ֑י כִּי֩ מֶ֨לֶךְ גָּד֜וֹל אָ֗נִי אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּשְׁמִ֖י נוֹרָ֥א בַגּוֹיִֽם׃

נוֹכֵל. מִתְנַכֵּל בְּמִרְמָה, בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר לְפָנַי, לֵאמֹר: ״אֵין לִי טוֹבָה מִזּוֹ״.

וְיֵשׁ בְּעֶדְרוֹ זָכָר. אַיִל הֶהָגוּן לְעוֹלָה, וְהוּא נוֹדֵר זֶבַח.

מָשְׁחָת. בַּעַל מוּם, כְּמוֹ (ויקרא כב:כה) ״מָשְׁחָתָם בָּהֶם״.

וְלִיט דְיַעְבֵּיד בִּנְכִיל וְאִית בְּעֶדְרֵיהּ דְכַר וְהוּא חַיָב לִנְדָר וּדְבַח דִמְחַבֵּל קֳדָם יְיָ אֲרֵי מְלַךְ רַב אֲנָא אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וּשְׁמִי חֲסִין בְּעַמְמַיָא:

וארור נוכל ויש בעדרו - חושב מגזרת בנכליהם דרך מרמה,

זכר - שהוא תמים.

ומשחת - כמו מושלך.

וארור נוכל. ארור המערים לומר שאין בידו יותר מובחר להקרבה ממה שהביא אבל באמת יש בעדרו זכר מובחר וטוב הראוי לעולה:

ונודר. והוא מנדר וזובח לה׳ שה נשחת וכחוש:

כי מלך גדול אני. ומהראוי א״כ להקריב לפני מן המובחר:

ושמי נורא בגוים. כל העכו״ם יראים מלפני:

וארור. ענין קללה:

נוכל. ענין ערמימות כמו ויתנכלו אותו (בראשית לז):

וארור נוכל, הכלי המתנכל לחשוב נכלי און ע"י כליתו, ויש בעדרו זכר ואין לו אמתלא שאין לו קרבן אחר, ונודר וזובח משחת לה', הוא מתנכל לרעה בג' ענינים, א] שהיה ראוי שינדב את הזכר הנמצא בעדרו, דהיינו שיאמר הרי זו שזה מקרי נדבה, והוא נודר, ואומר הרי עלי קרבן, וממתין עד עת שלא ימצא הזכר בעדרו, ב] שהיה ראוי שיעלהו עולה שהיא כולל כליל, והוא זובח, היינו שמביא זבחי שלמים שהבשר לבעלים, ג] שראוי עכ"פ שיהיה הקרבן תמים, והוא מביא משחת, שהוא הבע"מ, א"כ הנוכל הזה ארור יהיה, כי מלך גדול אני, ולפי גדולת המלך יגדל עונש המחלל כבודו, ושמי נורא גם בגוים, ואיך לא יחת ממני איש מבני ישראל: