אִם־יוֹלִ֣יד אִ֣ישׁ מֵאָ֡ה וְשָׁנִים֩ רַבּ֨וֹת יִֽחְיֶ֜ה וְרַ֣ב ׀ שֶׁיִּהְי֣וּ יְמֵֽי־שָׁנָ֗יו וְנַפְשׁוֹ֙ לֹא־תִשְׂבַּ֣ע מִן־הַטּוֹבָ֔ה וְגַם־קְבוּרָ֖ה לֹא־הָ֣יְתָה לּ֑וֹ אָמַ֕רְתִּי ט֥וֹב מִמֶּ֖נּוּ הַנָּֽפֶל׃

אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה. בָּנִים:

וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו. (וְרַב הוֹן וְכָל־טוּב יְמֵי שָׁנָיו) שֶׁלּוֹ. "וְרַב" לְשׁוֹן דַּי. דַּי לְכָל־טוֹבָה:

וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע. מֵאוֹתָהּ הַטּוֹבָה, שֶׁאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ לְהִתְקָרֵר רוּחוֹ בַּמֶּה שֶׁבְּיָדוֹ:

וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ. פְּעָמִים שֶׁנֶהֱרָג, וּכְלָבִים אוֹכְלִים אוֹתוֹ. וְכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִמְצְאוּ בְאַחְאָב, שֶׁהוֹלִיד בָּנִים הַרְבֵּה, וּמָמוֹנוֹ הִרְבָּה, וְהָיָה חוֹמֵד שֶׁל אֲחֵרִים, וְלֹא מָצָא קוֹרַת רוּחַ בְּמָמוֹנוֹ, וּכְלָבִים אֲכָלוּהוּ:

טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל. שֶׁל אִשָּׁה, כִּי הַנֶּפֶל בַּהֶבֶל בָּא וְהָלַךְ, וְלֹא רָאָה טוֹבָה וְלֹא נִתְאַוָּה לָהּ, וְאֵין לוֹ לְהִצְטַעֵר:

אם יוליד. אם יוליד. אם יוליד בנים רבים ודרך לשון הקדש לזכור עשרה ומאה ומאה ואלף בעבור בעבור היותם כלל חשבון הלא תראה כי בהשלמת העשרה תחל באחד גם יזכרו שבעה ובמקומו אפרשנו:

ושנים רבות יחיב. עד שיהיה ישיש:

ורב שיהיו ימי שניו. ממנהג העולם:

וגם קבורה. התכריכין שיקבר בהם המת:

והנפל. הוא נפל אשה:

מאה. רוצה לומר מאה בנים המשמח לב מולידם:

ורב וגו׳. בגודל ובכבוד אשר יהיו ימי שניו:

ונפשו. אבל נפשו לא שבעה מן הטובה, כי לא מילא תאותה בשום דבר:

לא היתה לו. כי חית השדה אכלוהו:

טוב ממנו. מי שאירע לו כאלה, נפל האשה טוב ממנו:

ורב. גדול רוצה לומר מכובד:

הנפל. כן יקרא הנולד מת: