קֹהֶלֶת ה׳ · י״ט

כִּי לֹא הַרְבֵּה. שֶׁאֵין אֹרֶךְ יָמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה:

יִזְכֹּר אֶת־יְמֵי חַיָּיו. כִּי מְעַט הֵם, וְלֹא הַרְבֵּה, וְלָמָּה יַטְרִיחַ לֶאֱסֹף הוֹן? יַטְרִיחַ בַּדָּבָר הָעוֹמֵד לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, בְּחַיָּיו:

כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה וְגוֹ'. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵדוּת קְבוּעָה לָזֶה לְעוֹלָם:

בְּשִׁמְחַת לִבּוֹ. שֶׁשָּׂמֵחַ לַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו. וְרָאִיתִי בַמִּדְרָשׁ, זֶה אֶלְקָנָה שֶׁהִדְּרִיךְ אֶת־יִשְׂרָאֵל לַעֲלוֹת לְשִׁילֹה בָרְגָלִים, וּבַדֶּרֶךְ שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָן בְּשָׁנָה זוּ, לֹא הָיָה מַעֲלֶה אוֹתָן לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת, כְּדֵי לְפַרְסֵם הַדָּבָר וּלְהַרְגִּילָם, לְפִיכָךְ יִחֲסוֹ הַכָּתוּב: "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ וְגוֹ'". וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהַמִּדְרָשׁ הַזֶּה סוֹף הַמִּקְרָא הוּא: "כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ". זֶה אֶלְקָנָה, שֶׁקָּבַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵדוּת בַּכְּתוּבִים, וְהֵעִיד עָלָיו, "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ":

מַעֲנֶה. נָקוּד פַּתָּח קָטָן; לְכַךְ אֲנִי מְפָרְשׁוֹ שֵׁם דָּבָר, כְּמוֹ, "כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלשֶׁת הָאֲנָשִׁים:

בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ. שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ בְּרָגֶל:

כי לא. יש מפרש אם לא יעמוד לו הטוב הרבה יזכור את ימי חייו שהתענג בהם ויש לו בזכירתם שמחת לבב והנכון בעיני שהוא כן יזכור כי לא הרבה ימי חייו ואת נוסף כמו ובא הארי ואת הדוב:

כי האלהים מענה. ענינו ממציא כמו אענה את השמים והם יענו את הארץ וי״א שהוא מלשון ענה וענינו יענה השואל והמבקש כפי שאלתו ווכן יענה את הכל ומענה מן הבנין הכבד הנוסף על משקל מעלה נשיאים והענין שהמקום מסייע לו בשמחתו כי הוא נתן לו והשליטו לאכול ממנו וענין ממנו שאין ראוי שיאכל ממנו יותר מדאי:

כי לא הרבה וגו׳. הוא מקרא מסורס, והראוי יזכור את ימי חייו כי לא הרבה, רוצה לומר יחשוב בלבבו את ימי חייו אשר אינם מרובים, לכן ימהר ליהנות מן העושר ולעשות צדקה וחסד בשמחת הלבב עודו חי:

כי האלהים. כאומר פן מי יחשוב מי יודע תעלומות לב אם עשיתי בשמחת הלב, לזה אמר כי האלהים היודע מחשבות הוא לו לעד אם עשה בשמחת לבו:

מענה. ענין עדות כמו לא תענה (שמות כא יד):

מענה בשמחת לבו. הוא מענין לענות בו והרצון בו שה׳ יתברך נותן לו עסק וענין במה שישמח לבו.