קֹהֶלֶת ג׳ · ז׳

עֵת לִקְרוֹעַ. מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, "וָאֶקְרַע אֶת־הַמַמְלָכָה וְגוֹ'":

וְעֵת לִתְפוֹר. "וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ. . . וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת":

עֵת לַחֲשׁוֹת. פְּעָמִים שֶׁאָדָם שׁוֹתֵק וּמְקַבֵּל שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", וְזָכָה שֶׁנִּתְיַחֵד הַדִּבּוּר עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־אַהֲרֹן. . . יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ":

וְעֵת לְדַבֵּר. "אָז יָשִׁיר משֶׁה"; "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה"; "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים":

עת לקרוע. לחשות מן החשו שהוא פועל עבר במשקל העלו עפר על ראשם ואילו היה לשון ציווי לעתיד היה הה"א פתוח והענין כאשר אמר להם גם אני ידעתי החשו ממנו והנה נהיר שלמה אפי' הדבור יש לו עת:

לקרוע. בגד או יריעה:

לתפור. את הדבר שקרע:

לחשות. לבל ישיב דבר למחרפו:

ועת לדבר. להשיב חורפו דבר כאשר עם לבבו:

לחשות. ענין שתיקה כמו ויחשו גליהם (תהלים קז כט):