הוֹשֵׁעַ ד׳ · ו׳

אִטַפַּשׁוּ עַמִי מִבְּלִי דַעְתָּא אֲרֵי אַתְּ מִדַע דְחַלְתִּי קַצְתָּא וְאַרְחֲקִינָךְ מִלְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי וְעַל דְאִתְנַשֵׁיתָא אוֹרַיְתָא דֶאֱלָהָךְ אַרְחִיק בְּנָךְ אַף אֲנָא:

נדמו עמי מבלי הדעת - זאת המלה אם היתה מגזרת דמות יהיה אחריה אל בשלש נקודות, כמו אל מי דמית ובאפס מלת אל מטעם כריתה כמו ודמיתי אמך והטעם שלא תלד עוד אחר שיהיה במקומך כהן ואתה תכשל במהרה, גם ימותו בניך נדמו אומר לכהן בחסרון דעתך נכרתו עמי.

כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי ותשכח תורת אלהיך - הטעם כפול, כי אתה הדעת מאסתה כי לכהן ניתנה התורה. ועוד: כי הם השופטים, כי שפתי כהן ישמרו דעת.

אשכח בניך - חלילה שהשם ישכח, רק הטעם שיכשלו בני הכהן וילכו לאבדון.

נדמו עמי. הנה עמי נכרתו על כי לא ידעו אותי:

כי אתה. על הכהן ללמד כמ״ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳) ולכן אמר הואיל ואתה הכהן מאסת את הדעת ולא למדת את העם לכן גם אני אמאס אותך מלכהן לי:

ותשכח. על ששכחת את התורה אשכח גם אני את בניך ולא אושיע להם:

נדמו עמי, (מאמר ה' אל הכהן) הנה עמי נדמו ונמשלו לך מבלי הדעת שהם חסרים דעת כמוך כי אתה הדעת מאסת, ובזה נדמו אליך למאס ג"כ את הדעת כי למדו זאת ממך, לכן ואמאסך מכהן לי, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וזאת כהונת הכהן ואחר שמאסת הדעת אינך ראוי אל הכהונה, ויותר מזה כי ותשכח תורת אלהיך שגם שכחת את התורה שתחלה ידעת אותה ואח"כ שכחת אותה לגמרי אשכח בניך גם אני. כי בתחלה שזכרת את התורה הגם ששכחת דעת אלהים בכ"ז לא שכחתיך אנכי, כי היה לי תקוה שבניך ילכו בתורתי, כמ"ש והלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירן למוטב, אבל אחר ששכחת גם את התורה גם אני אשכח את בניך כי אין תקוה שיצמח מהם צמח צדיק: