מִימֵ֣י אֲבֹתֵ֗ינוּ אֲנַ֙חְנוּ֙ בְּאַשְׁמָ֣ה גְדֹלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וּבַעֲוֺנֹתֵ֡ינוּ נִתַּ֡נּוּ אֲנַ֩חְנוּ֩ מְלָכֵ֨ינוּ כֹהֲנֵ֜ינוּ בְּיַ֣ד ׀ מַלְכֵ֣י הָאֲרָצ֗וֹת בַּחֶ֜רֶב בַּשְּׁבִ֧י וּבַבִּזָּ֛ה וּבְבֹ֥שֶׁת פָּנִ֖ים כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

נתנו - דגש הנו"ן לצורך נו"ן השרש.

כהיום הזה. כאשר נראה היום אשר בני עשרת השבטים המה בגולה ואף מבני יהודה ובנימן רבים נשארו בבבל בגולה:

מימי, הוסיף לאמר שחיוב העונש אינו מעתה רק מימי אבותינו נתמלא הסאה ונתחייבנו בעונש עד היום הזה, ומה שנתננו ביד מלכי הארצות היה בעונותינו, בענין שלפי מדת עונותינו ולפי חיוב העונש לא הגיע עדיין קץ הישועה, וכמו שגלה זאת המלאך לדניאל כמ"ש [דניאל ט' כ"ד] שבועים שבעים נחתך על עמך, ששיבת ישראל בבית שני היה רק חנינה לפי שעה והם צריכים עדיין למרק עונותיהם, וז"ש.