זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. אבן עזרא מזכיר שמנהגם היה לשבת בשערי ירושלים. שער העיר היה מקום המשפט ומקום ההתייעצות, ולכן שביתת הזקנים ממנו פירושה שאין עוד בית דין ואין עוד חיים ציבוריים. שני חצאי הפסוק מתארים שני קולות שנדמו: קול הזקנים שופטי העיר וקול נגינת הבחורים. השקט שנוצר מהם הוא תיאור מדויק של עיר שחדלה לתפקד.