רש״י
רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ. וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ. מִלִּבּוֹ וּמֵרְצוֹנוֹ, כִּי הֶעָוֹן גּוֹרֵם:
אֵיכָה ג׳ · ל״ג
כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ׃ {ס}
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
במילים פשוטות
כי לא עינה מליבו ויגה בני איש. רש״י מבאר ״מליבו״ - מרצונו. אבן עזרא מבאר גם הוא ״מליבו״ - מרצונו, ומעיר על צורת הפועל. זו אמירה עמוקה: הייסורים אינם באים מרצון אלא מהכרח, וזו ההבחנה שמאפשרת לשאת אותם. הביטוי ״בני איש״ מדגיש את האנושיות של הנפגעים, ובכך הוא מסביר מדוע אין בכך רצון.
מבוסס על רש״י, אבן עזרא · נכתב ונערך במקור
כל המפרשים
אבן עזרא
רבי אברהם אבן עזרא · ספרד, המאה ה־12מלבו - מרצונו:
ויגא - אל"ף תחת ה"א, והוא מהבנין הכבד הנוסף כמו הַיְצֵא אתך (בראשית ח יז):
Ibn Ezra on Lamentations -- Wikisource