ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. אבן עזרא מבאר ״ותזנח״ - כמו ותמאס. הפסוק מתאר את השלב שבו הסבל כבר אינו חיצוני אלא נעשה פנימי: הנפש עצמה מתרחקת מן השלום, ולא רק שהשלום נלקח ממנה. הביטוי ״נשיתי טובה״ קשה במיוחד - לא רק שאין טובה, אלא ששכחתי מה זה. זו ההגדרה של דיכאון ממושך, ולא של צרה חולפת.