וְהֵ֥ם עַמְּךָ֖ וְנַחֲלָתֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ בְּכֹחֲךָ֣ הַגָּדֹ֔ל וּבִֽזְרֹעֲךָ֖ הַנְּטוּיָֽה׃ {פ}

הפסוק חותם את תפילת משה: ״והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדל ובזרעך הנטויה״. אבן עזרא מבאר ״עמך ונחלתך״ - בעבור אבותם, וטעם ״והם עמך״ ידוע, שהם עמך בעבור שהוצאתם בכוחך הגדול שהראית בעולם. לפי פשט הדברים, משה חוזר ומדגיש שישראל הם עמו ונחלתו של ה׳, אשר הוציאם ממצרים בכוח גדול ובזרוע נטויה. זהו סיכום התפילה: הקשר בין ה׳ לישראל, שנוצר בגאולת מצרים ומושרש בזכות האבות, הוא הבסיס לבקשה שלא להשחיתם. משה סוגר את תחינתו בטיעון שהעם שייך לה׳ ושמעשי הגאולה מחייבים את המשך קיומו. בזכות תפילה זו, כפי שנאמר קודם, נענה ה׳ וניצלו ישראל.