דְּבָרִים ט׳ · כ״ז

הפסוק ממשיך את תפילת משה: ״זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו״. חזקוני מעיר על ניקוד הקו״ף במילה ״קשי״ בשווא. לפי פשט הדברים, משה מבקש מה׳ לזכור את זכות האבות ולא להתבונן בקשי העם, ברשעו ובחטאו. זהו לב התפילה: משה אינו טוען שישראל צדיקים - אדרבה, הוא מודה בקשיות עורפם וברשעם - אלא נסמך על זכות אברהם, יצחק ויעקב ועל השבועה שנשבע להם ה׳. הפסוק ממחיש שהצלת ישראל לא באה מכוח מעשיהם אלא מכוח האבות ומן החסד האלוהי, בהתאם למסר הכללי של הפרק שאין לעם צדקה עצמית.