מַמְרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם עִם־יְהֹוָ֑ה מִיּ֖וֹם דַּעְתִּ֥י אֶתְכֶֽם׃

הפסוק מסכם את סקירת המרידות: ״ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם״. אונקלוס מתרגם ״מסרבין הוייתון קדם ה׳ מיומא דידעית יתכון״ - מסרבים הייתם לפני ה׳ מן היום שהכרתי אתכם. לפי פשט הדברים, משה קובע באופן כללי שישראל מרדו בה׳ לאורך כל הזמן שהכיר אותם, מתחילת מנהיגותו. פסוק זה חותם את הרשימה הארוכה של החטאים שנמנו קודם - העגל, תבערה, מסה, קברות התאוה והמרגלים - במשפט מסכם. המסקנה ברורה: מרדנות ישראל אינה מקרית אלא דפוס מתמשך, וממילא אין לתלות את ירושת הארץ בצדקתם. זהו שיא ההוכחה שהכול תלוי בחסד ה׳ ובשבועתו לאבות בלבד.