הַמּוֹלִ֨יכְךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר ׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ׃

הפסוק ממשיך למנות את חסדי ה׳ במדבר: ״המוליכך במדבר הגדל והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש״. אבן עזרא מבאר ש״במדבר הגדול״ פירושו ארוך ורחב, ו״הנורא״ הוא המדבר שיש בו שרף, ו״החלמיש״ הוא הצור התקיף. אונקלוס מתרגם ״מטנרא תקיפא״. הפסוק מדגיש את הניגוד: המדבר היה מקום סכנה מלא נחשים, עקרבים וצחיחות בלא מים, ובכל זאת ה׳ הוליך בו את ישראל בשלום ואף הוציא להם מים מן הסלע הקשה. זכירת חסדים אלה נועדה לרסן את גאוות הלב שעלולה לצמוח בעת השפע בארץ.