דְּבָרִים ח׳ · ט״ו

הפסוק ממשיך למנות את חסדי ה׳ במדבר: ״המוליכך במדבר הגדל והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש״. אבן עזרא מבאר ש״במדבר הגדול״ פירושו ארוך ורחב, ו״הנורא״ הוא המדבר שיש בו שרף, ו״החלמיש״ הוא הצור התקיף. אונקלוס מתרגם ״מטנרא תקיפא״. הפסוק מדגיש את הניגוד: המדבר היה מקום סכנה מלא נחשים, עקרבים וצחיחות בלא מים, ובכל זאת ה׳ הוליך בו את ישראל בשלום ואף הוציא להם מים מן הסלע הקשה. זכירת חסדים אלה נועדה לרסן את גאוות הלב שעלולה לצמוח בעת השפע בארץ.