וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃

הפסוק מגיע לשיא האזהרה: ״ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים״. אבן עזרא מבאר שגובה הלב יביא לשכוח שהיית עבד בשפלות, ולשכוח את הענוי, הרעב והצמא שהיו לך במדבר - ואף על פי כן ה׳ כלכל אותך. חזקוני מוסיף שמכאן, מן ההשוואה ל״השמר לך פן תשכח״ שקדם, יש אזהרה לגסי הרוח. המסר הוא שהגאווה היא שורש השכחה: כשהאדם מייחס את הצלחתו לעצמו, הוא מנתק עצמו מן הזיכרון של השעבוד במצרים ושל ההשגחה במדבר. דווקא בעת השפע עליו לזכור שה׳ הוא שהוציאו מעבדות והביאו עד הלום.