וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה׃

המשך תיאור השפע: ״ובקרך וצאנך ירבין, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה״. אבן עזרא מעיר על צורת המילה ״ירבין״ שהיו״ד באה במקום ה״א, ומציין שאין זו דעת רבי משה הכהן הספרדי. לפי פשט הדברים, הפסוק מונה את ריבוי הנכסים על סוגיהם - הבקר והצאן, הכסף והזהב, וכל רכוש שיש לאדם. זהו השלב שבו העושר מגיע לשיאו. תיאור מדורג זה של הצטברות הנכסים בא להמחיש עד כמה גדולה תהיה הרווחה בארץ, וממילא עד כמה גדולה הסכנה הרוחנית - שהלב עלול לגבוה עם ריבוי הרכוש, כפי שמפורש מיד בפסוק הבא.