לֹ֥א תַעֲרֹ֖ץ מִפְּנֵיהֶ֑ם כִּֽי־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בְּקִרְבֶּ֔ךָ אֵ֥ל גָּד֖וֹל וְנוֹרָֽא׃

לאחר הבטחות הישועה שב הכתוב לחזק: ״לא תערץ מפניהם כי ה׳ אלהיך בקרבך אל גדול ונורא״. אבן עזרא מבאר את הניגוד: לא תערוץ מפני העמים, אלא תערוץ ותירא מן ה׳ שהוא אל גדול ונורא. כלומר הפחד הראוי אינו מן האויב הבשר ודם אלא מפני ה׳ השוכן בקרב המחנה. אונקלוס מתרגם ״שכינתיה בינך״, שהשכינה שרויה בתוך העם. עצם נוכחות ה׳ הגדול והנורא בקרב ישראל היא הערובה לניצחון, ולכן אין מקום לחרדה מפני העממים - היראה מתועלת אל ה׳ בלבד.