לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהֹוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֔נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃

לא את אבתינו בִּלְבַד כרת ה' וגו'. כי אתנו וגו':

לָא עִם אֲבְהָתָנָא גְזַר יְיָ יָת קְיָמָא הָדָא אֶלָהֵן עִמָנָא אֲנַחְנָא אִלֵין הָכָא יוֹמָא דֵין כֻּלָנָא קַיָמִין

לא את אבותינו. לבדם:

כי אתנו אנחנו. והטעם כי גם אתנו כמו לא יקרא שמך עוד יעקב. או טעמו לא כרת עם אבותינו שהיו במצרים רק אתנו כרת הברית כי רבים יש במחנ' ששמעו הברית מפי השם על כן אמר אנחנו אלה שהם פה והם חיים והעד על יושר זה הפירוש שאמר עמכם וביניכם:

לא את אבתינו לבדם כרת, את הברית, כי אתנו אנחנו דוגמא לא יקרא שמך עוד (יעקב) לבד כי אם ישראל עמו. כדאיתא במדרש תלים גבי מפי עוללים ויונקים יסדת עוז שאפילו העוברים במעי אמן קבלו את התורה וערבו את אביהן שיקבלו את התורה ונעשה כריסן של אמן שהיו עוברות מאירה כזכוכית והיו נראים ורואים פני שכינה וכשהקב״‎ה אומר אנכי ה׳‎ הן עונים אחריו הן. לא יהיה לך והם עונים אחריו לאו. וכן על כל הן הן ועל כל לאו לאו.

כי אתנו אנחנו אע״‎פ שיש עכשיו בנו כמה בני אדם שנולדו אחר מכן ולא היו במעמד אותו הברית מ״‎מ חלה עליהם הברית הכתוב כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלישים ועל רבעים ועושה חסד לאלפים וגו'. דוגמא זו כתיב בפרשת נצבים ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת.

לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת וְגוֹ׳. רַשִׁ״י פֵּרֵשׁ בִּלְבַד, וְקָשֶׁה אִם לָזֶה נִתְכַּוֵּן הַכָּתוּב לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר, שֶׁכְּבָר אָמַר ״כָּרַת עִמָּנוּ״. וּלְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָסוּק ״ה׳ אֱלֹהֵינוּ״ וְגוֹ׳ שֶׁחוֹזֵר לַבְּרִית שֶׁלֹּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל הָאֻמּוֹת (שמות לד:י) יִתְבָּאֵר עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ כָּרַת הַבְּרִית כָּל עִקָּר, שֶׁלֹּא מָצִינוּ שֶׁנִּשְׁבַּע לְהָאָבוֹת שֶׁלֹּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ עַל אֻמָּה אַחֶרֶת. וּכְפִי זֶה לֹא הִסְפִּיק בְּמַאֲמַר ״כָּרַת עִמָּנוּ״ שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפָּרֵשׁ גַּם עִמָּהֶם וְאֵינוֹ לִשְׁלֹל הָאָבוֹת, לָזֶה חָזַר לוֹמַר ״לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ״, וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה שֶׁזָּכוּ יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים שֶׁלֹּא הֻבְטְחוּ בָּהֶם הָאָבוֹת.

כֻּלָּנוּ חַיִּים. קָשֶׁה, וַהֲלֹא כָּל אוֹתָן שֶׁכָּרַת ה׳ עִמָּהֶם הַבְּרִית אֵינָם חַיִּים, שֶׁמֵּתוּ בַּמִּדְבָּר? גַּם לֹא כָּל אוֹתָם שֶׁעִמָּהֶם הָיָה מְדַבֵּר הָיוּ אָז, שֶׁהֲרֵי נוֹלְדוּ כַּמָּה וְכַמָּה בְּל״ח שָׁנָה שֶׁנִּתְעַכְּבוּ בַמִּדְבָּר. וְיֵשׁ לְיַשֵּׁב שֶׁאָמַר עַל הַחֵלֶק, אֶלָּא שֶׁהַדָּבָר דָּחוּק. עוֹד, מַה בָּא לְלַמְּדֵנוּ בְּתֵיבַת כֻּלָּנוּ חַיִּים? אֵין בָּהּ חִדּוּשׁ.

וְאוּלַי יֵשׁ לוֹמַר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שֶׁכֻּלָּם נִשְׁאֲרוּ חַיִּים, הֲגַם שֶׁדִּבֶּר ה׳ עִמָּהֶם פָּנִים בְּפָנִים וְגוֹ׳ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וְלֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם, וְהוּא מַה שֶׁאָמְרוּ לְבַסּוֹף ״מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמוֹנוּ וַיֶּחִי״, וּכְפִי זֶה מַאֲמַר ״כֻּלָּנוּ חַיִּים״ נִמְשָׁךְ עִם מַה שֶׁלְּאַחֲרָיו וְלֹא עִם מַה שֶׁלְּפָנָיו.