דְּבָרִים ה׳ · ט״ז

כאשר צוך. אַף עַל כִּבּוּד אָב וָאֵם נִצְטַוּוּ בְמָרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט"ו) שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט (סנהדרין נ"ו):

יַקַר יָת אֲבוּךְ וְיָת אִמָךְ כְּמָא דִי פַקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּדִיל דְיוֹרְכוּן יוֹמָיךְ וּבְדִיל דְיֵיטַב לָךְ עַל אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָךְ יָהֵב לָךְ

ולמען ייטב לך. י״‎א רמז לעוה״‎ב וסוד העוה״‎ב ארמזנו בפסוק אני אמית ואחיה:

ימיך. באר שיהיו טובים. דע כי דעת כל הקדמונים כי הדבור הראשון הוא אנכי ואם יש לשאול למה הפסיק המפסיק לא יהיה לך וכבר פיר' עשרת הדברים כי סמכתי על דעתם רק הישר בעיני שמלת אנכי איננ' מהעשר' כי דבור אנכי הוא המצוה ועיקר המצות כאשר פירשתי כבר:

ולמען ייטב לך יתור הוא על הראשונות כלומר אם תכבדם הקב״‎ה יתן לך עוד שכר טוב, ולפי שהראשונות חסרות אות טי״‎ת כתב ולמען כדי להשלים בהם כל אותיות אלפא ביתא פשוטות וכפולות.