דְּבָרִים ה׳ · ט״ו

וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהֹוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ {ס}

במילים פשוטות

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויצאך ה׳ אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות את יום השבת. רש״י מבאר שעל מנת כן פדאך, שתהיה לו עבד ותשמור מצוותיו. חזקוני מבאר שהכתוב כאן נותן טעם למנוחת העבד והאמה, שמתוך שתזכור שהיית עבד כמותם במצרים ופדאך ה׳, תיתן להם מנוחה. הפסוק מוסיף טעם לשבת בחזרה על עשרת הדברות: זכר יציאת מצרים. אם בדברות הראשונות הודגש טעם הבריאה, כאן מודגש טעם הגאולה. הפסוק מלמד שהשבת מזכירה לישראל את גאולתם מעבדות, ומחייבת אותם להעניק מנוחה גם לעבדיהם מתוך הזדהות. יש כאן חיבור בין זכר השעבוד לבין החמלה: מי שהיה עבד ונגאל, חייב לדאוג למנוחת עבדיו.
מבוסס על רש״י, חזקוני · נכתב ונערך במקור

כל המפרשים

רש״י

רבי שלמה יצחקי · צרפת, המאה ה־11

וזכרת כי עבד היית וגו'. עַל מְנָת כֵּן פְּדָאֲךָ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶבֶד וְתִשְׁמֹר מִצְווֹתָיו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אונקלוס

תרגום אונקלוס · המאה ה־2

וְתִדְכַּר אֲרֵי עַבְדָא הֲוֵיתָא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם וְאַפְּקָךְ יְיָ אֱלָהָךְ מִתַּמָן בִּידָא תַקִיפָא וּבִדְרָעָא מְרָמְמָא עַל כֵּן פַּקְדָךְ יְיָ אֱלָהָךְ לְמֶעְבַּד יָת יוֹמָא דְשַׁבְּתָא

מקור: ספריא · נחלת הכלל

חזקוני

רבי חזקיה בן מנוח · צרפת, המאה ה־13

וזכרת כי עבד היית פי׳‎ הכתוב כאן הטעם מפני מה שובתים עבד ואמה שע״‎י כך שאתה והם עובדים כל ששת ימי המעשה ובשביעי נחים תזכור כי היית עבד כמוהו במצרים ויפדך ה', אבל בדברות הראשונות לא פי׳‎ הטעם שלא רצה להזכיר את גנותם בשמחתם ואע״‎ג דכתיב בהן בראשונות אשר הוצאתיך מארץ מצרים מ״‎מ דרך כבוד הזכירו. ד״‎א וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך הקב״‎ה משם למנוחה לכן ינוח עבדך ואמתך כמוך.

כי עבד היית בארץ מצרים ובדברות ראשונות כתיב כי ששת ימים עשה ה׳‎ את השמים וגו׳‎ לכך תקנו חכמים בקדוש שבת על הכוס זכר למעשה בראשית כמו שכתב בדברות שניות. אבל זמנים שלא נקבעו לזכר בראשית אין אומרים בהם אלא זכר ליציאת מצרים.

על כן שהקב״‎ה רוצה שתזכור כי עבד היית.

מקור: ספריא · נחלת הכלל

אור החיים

רבי חיים בן עטר · המאה ה־18

וְזָכַרְתָּ וְגוֹ׳. הֵם דִּבְרֵי מֹשֶׁה, וְהַכַּוָּנָה כִּי יוֹם הַשַּׁבָּת יֵשׁ בּוֹ גַּם כֵּן הֶעָרָה לָאָדָם לִזְכּוֹר יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּשֶׁהוּא שׁוֹבֵת בְּלֹא שִׁעְבּוּד יַרְגִּישׁ כִּי ה׳ הוּא הַמֵּנִיחַ לְעַמּוֹ מִכָּל צָרֵיהֶם וְיִתֵּן לִבּוֹ לְקַבֵּל גְּזֵרוֹת הַמּוֹצִיא מֵעַבְדוּת. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ (פסחים קיז:) מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְכִּיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם יְצִיאַת מִצְרַיִם:

וְאִם תֹּאמַר לָמָּה הִשְׁמִיט טַעַם הַשַּׁבָּת שֶׁאָמַר ה׳ בְּדִבְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁהוּא ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים״ וְגוֹ׳? טַעַם זֶה הוּא טַעַם הַמִּצְוָה מֵעִיקָרָא, לֹא טַעַם הַחִיּוּב, וּמֹשֶׁה אָמַר טַעַם חִיּוּב אֱמוּנַת טַעַם הַמִּצְוָה, עַל פִּי מַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וּכְתַבְנוּהוּ בְּמָקוֹם אַחֵר כִּי יְצִיאַת מִצְרַיִם גִּלְּתָה אֱמוּנַת בְּרִיאַת הָעוֹלָם (שמות רבה י״ב), וְהוּא מַה שֶׁרָשַׁם בְּאָמְרוֹ וְזָכַרְתָּ וְגוֹ׳ וַיּוֹצִיאֲךָ וְגוֹ׳ בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וְשָׁם רָאִיתָ כִּי הוּא אֲדוֹן הַכֹּל, וּבָזֶה יִתְאַמֵּת לְךָ טַעַם הָאָמוּר בְּדִבְּרוֹת רִאשׁוֹנוֹת ״כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים״ וְגוֹ׳.

מקור: ספריא · נחלת הכלל