״וממגד תבואֹת שמש, וממגד גרש ירחים״. רש״י מבאר ש״תבואת שמש״ - שהיתה ארצו פתוחה לחמה וממתקת הפירות, ״גרש ירחים״ - פירות שהלבנה מבשלתן, כגון קישואים ודלועים, או שהארץ מגרשת ומוציאה מחודש לחודש. אבן עזרא מבאר ש״תבואות שמש״ - כי תבואות הזרע והכרם תלויות בשמש, ו״ירחים״ נאמר בעבור שיתחדשו הירחים והם רבים בשנה. הפסוק ממשיך את ברכת ארץ יוסף: יבול המבושל בכוח השמש, ופירות המתחדשים מדי חודש. משה מונה את מקורות הברכה השמימיים - השמש שממתקת ומבשלת את הפירות, והירח שמסייע לגידולים מסוימים. תיאור השפע עשיר: הארץ מניבה יבול לאורך כל השנה, מבושל היטב בכוח מאורות השמים. הברכה מדגישה את פוריות ארץ יוסף בכל עונות השנה ובכל סוגי היבול.