התחילו ללמודמה אחריתם. מַה תַּעֲלֶה בָהֶם בְּסוֹפָם:
כי דור תהפכת המה. מְהַפְּכִין רְצוֹנִי לְכַעַס:
לא אמן בם. אֵין גִדּוּלַי נִכָּרִים בָּהֶם, כִּי הוֹרֵיתִים דֶּרֶךְ טוֹבָה וְסָרוּ מִמֶּנָּה:
אמן. לְשׁוֹן "וַיְהִי אֹמֵן" (אסתר ב'), נורריטור"ה בְּלַעַז; דָּ"אַ - אמן לְשׁוֹן אֱמוּנָה, כְּתַרְגּוּמוֹ, אָמְרוּ בְסִינַי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וּלְשָׁעָה קַלָּה בִטְּלוּ הַבְטָחָתָם וְעָשׂוּ הָעֵגֶל (ספרי):
וַאֲמַר אֶסַלֵק שְׁכִנְתִּי מִנְהוֹן גְלֵי קֳדָמַי מָה יְהֵי בְסוֹפֵיהוֹן אֲרֵי דָרָא דְאַשְׁנִיוּ אִנוּן בְנַיָא דִלֵית בְּהוֹן הֵימָנוּ
ויאמר. השם אל לבו או אל המלאכים:
אסתירה. כדרך לשון בני אדם וכן אעלים עיני והטעם כאשר יבקשוני לא ימצאו עזר:
אראה מה אחריתם. י״א כי אני אסתיר פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונ' והנכון שהוא כמשמעו עד שארא' מה יעשו בצר להם:
כי דור תהפוכת. דבק עם אסתירה פני:
תהפוכת. שנהפכו לעבוד אלהים זולתי והם היו בני כי אני ילידתים והנה אין אמונה בהם והוא שם או תאר כי אין בהם איש אמונים כי מצאנו כי פסו אמונים כנגד חסיד גם שומר אמונים:
אסתירה פני מהם ומתוך כך אראה מה אחריתם מה יועיל להם העבודת כוכבים שבחרו.
כי דור תהפכת המה אתמול אמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע והיום אמרו לעגל אלה אלוהיך ישראל.
אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה. יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ בִּשְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת: יַעֲקֹב, יִשְׂרָאֵל, יְשֻׁרוּן, וְסוֹפֵי תֵּבוֹת שֶׁלָּהֶם ״לָבָן״, עַל שֵׁם שֶׁבִּזְכוּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב יַלְבִּין ה׳ עֲוֹנוֹתָם, וְהֵמָּה הָפְכוּ מִלַּת ״לָבָן״ לְ״נָבָל״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה: ״עַם נָבָל וְלֹא חָכָם״ כְּאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צז.): דּוֹר שֶׁל מָשִׁיחַ יִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְמִינוּת, מַאי קְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יג יג): ״כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא״, רוֹצֶה לוֹמַר כִּי הִפּוּךְ תֵּבַת ״לָבָן״ הוּא ״נָבָל״. עַל כֵּן אָמַר כָּאן: ״אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם״, כִּי אַחֲרִית שֶׁל שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת אֵלּוּ אוֹתִיּוֹת ״לָבָן״, הַמְרַמֵּז עַל שֶׁיַּלְבִּינוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וְהֵמָּה דוֹר תַּהְפֻּכֹת שֶׁהָפְכוּ ״לָבָן״ לְ״נָבָל״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״עַם נָבָל וְלֹא חָכָם״. וּלְמַעְלָה פֵּרַשְׁתִּי פָּסוּק ״עַם נָבָל״ בְּמִי שֶׁאוֹהֵב כֶּסֶף וְהוּא כִּילַי, וְעָלָיו נֶאֱמַר (ירמיה יז יא): ״עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט וְגוֹ׳ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כָּאן: ״אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם״.
וּקְצָת רְאָיָה לִסְמֹךְ זֶה, כִּי הָעִנְיָן מַתְחִיל בְּנָבָל וּמְסַיֵּם בְּנָבָל: מַתְחִיל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְנַבֵּל צוּר יְשׁוּעָתוֹ״, וּמְסַיֵּם בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם״. זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״כִּי דוֹר תַּהְפֻּכוֹת הֵמָּה״ שֶׁמְּהַפְּכִין לָבָן לְנָבָל, וּמִזֶּה הַצַּד הֵם ״בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם״. ״הֵם קִנְאוּנִי בְּלֹא אֵל״, כִּי הָפְכוּ גַּם מִלַּת ״אֵל״ שֶׁהוּא בְּהִפּוּכוֹ ״לֹא״, כִּי כִּחֲשׁוּ בַה׳ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא (שם ה יב). ״כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם״, לַהֲפֹךְ כָּל הַמִּלּוֹת, וּכֶנֶגֶד שְׁנֵי הִפּוּכִים אֵלּוּ אֲנִי ״אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם״, לוֹמַר לָהֶם ״לֹא עַמִּי אַתֶּם״ (הושע ב א), בְּ״לֹא״ חָטְאוּ וּבְ״לֹא״ יִלְקוּ, בְּ״נָבָל״ חָטְאוּ וּבְ״נָבָל״ יִלְקוּ, זֶהוּ שֶׁאָמַר: ״בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם״. לְכָךְ נֶאֱמַר: ״לוּ חָכְמוּ יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם״, שֶׁהוּא ״לָבָן״, שֶׁיַּלְבִּינוּ מַעֲשֵׂיהֶם עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה לָשׁוּב אֶל ה׳ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דניאל ז ט): ״לְבוּשֵׁיהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵישֵׁיהּ כַּעֲמַר נְקֵא״. וְאָז הָיָה מְקַיֵּם בָּהֶם: ״אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ וְאִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ״ (ישעיה א יח).
כִּי דוֹר תַּהְפֻּכוֹת וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, לְפִי שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בְּסָמוּךְ ״אַסְתִּירָה פָנַי״ וְגוֹ׳, וּבָזֶה לֹא יַשְׁקִיף וְיִרְאֶה הֲגַם שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה וִיחַנְּנוּ קוֹלָם, וְאֵין זֶה מִן הַנָּכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן, לָזֶה גָּמַר אוֹמֶר הַטַּעַם ״כִּי דוֹר תַּהְפֻּכוֹת״, פֵּרוּשׁ מִתְהַפְּכִים מִטּוֹבָה לְרָעָה. וְאָמְרוֹ ״בָּנִים״, פֵּרוּשׁ אֲפִלּוּ יַחְשְׁבוּ לְהֵיטִיב לָבֹא אֶל גֶּדֶר שֶׁיִּהְיוּ נֶחְשָׁבִים בָּנִים, ״לֹא אֵמֻן בָּם״ כִּי יָשׁוּבוּ לְהַרְשִׁיעַ וְאֵין חֲזָרָתָם שְׁלֵמָה, וַאֲשֶׁר עַל כֵּן רָאוּי הוּא לְהַסְתִּיר וְגוֹ׳: