לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃

״לא בשמים הוא, לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אֹתה ונעשנה״. רש״י מבאר שאילו היתה בשמים, היית צריך לעלות אחריה ללומדה. אבן עזרא מבאר ש״לא בשמים היא״ הוא פירוש למילה ״נפלאת״ שבפסוק הקודם. הפסוק ממשיך להבהיר את נגישות התורה: היא אינה בשמים, כלומר אינה בלתי מושגת. אין צורך שמישהו יעלה לשמים כדי להביאה. הרעיון: התורה כבר ניתנה לישראל ואינה שמורה במקום נעלה ובלתי נגיש. אין תירוץ שהתורה רחוקה מדי או שאין דרך להשיגה. הפסוק שולל את הטענה שקיום המצוות דורש עלייה למקום שמעבר ליכולת האנושית. התורה כבר בידי העם, ואין צורך במאמץ על-אנושי כדי להגיע אליה. היא נמצאת כאן, בהישג יד, ומוטלת על כל אדם לקיימה.