וְ֠אָכַ֠ל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי־אַדְמָתְךָ֮ עַ֣ד הִשָּׁמְדָךְ֒ אֲשֶׁ֨ר לֹא־יַשְׁאִ֜יר לְךָ֗ דָּגָן֙ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֔ר שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֑ךָ עַ֥ד הַאֲבִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃

האויב יאכל את פרי הבהמה ופרי האדמה עד השמד ישראל, ״אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר, שגר אלפיך ועשתרֹת צאנך, עד האבידו אתך״. הפסוק דל בפירושים, ואונקלוס מתרגמו כפשוטו. הקללה מתארת את הביזה המוחלטת של הכובש: הוא לא ישאיר לישראל דבר - לא דגן, לא יין, לא שמן, לא ולדות הבקר ולא עדרי הצאן. הכול יילקח עד שהעם יאבד. הלשון מזכירה בכוונה את הברכות שבתחילת הפרק (״שגר אלפיך ועשתרות צאנך״), אך כאן בהיפוך: כל אשר התברך נלקח בידי האויב. הביזה הכלכלית הטוטלית מובילה אל המצור והרעב שיתוארו בפסוקים הבאים, ומכשירה את הקרקע לזוועות הקשות ביותר.