יוֹלֵ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֹתְךָ֗ וְאֶֽת־מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל־גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃

ה׳ יוליך את ישראל ואת מלכם אל גוי אשר לא ידעו הם ואבותיהם, ״ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן״. אבן עזרא מבאר ש״ועבדת שם״ - עבודה זו לא תועיל לך, אלא תהיה לשַׁמָּה, שכל רואיך יִשּׁוֹמו ויתמהו על גורלך. הקללה היא הגלות: העם ומלכו יוגלו אל ארץ נכרייה, ושם ייאלצו לשמש את אלילי העמים העשויים עץ ואבן. הגלייתו של המלך יחד עם העם מדגישה את חורבן המלכות והעצמאות. עבודת אלילי העץ והאבן בגלות היא היפוך גמור של הברכה ״יקימך ה׳ לו לעם קדוש״ - במקום קדושה וייחוד ה׳, שעבוד לאלילים חסרי ערך בארץ זרה.